בתחנה המרכזית בנהריה עולים שני חיילים, אחד עם חולצת המדים ביד וגופייה והשני בלי כומתה. אחריהם אישה ערבייה עם כיסוי ראש בצבע בורדו. החיילים ממהרים לספסל האחורי, האישה מתיישבת מאחורי הנהג עם התיק על הברכיים. השוטר הצבאי שעלה בתחנה הבאה לא אמר להם כלום, השעה כבר קצת אחרי 07:00 בבוקר, והסכנות האורבות לאוטובוס שיתמלא בקרוב בעיקר בחיילים, מאיימות יותר מחוסר תקניות. ברדיו אדל שרה Hello from the other side והדרך על כביש 89 נפתחת, ההרים ירוקים, ובנהריה נראה שאנשים מתנהלים כאילו אין מלחמה, כאילו לבנון היא בצד השני של העולם ולא במרחק של 7.5 קילומטרים.

התחנה המרכזית בנהריה. אנשים מתנהלים כאילו אין מלחמה (צילום: דוד טברסקי)

קו 367 של נתיב אקספרס נוסע מנהריה לצפת ועובר דרך מעלות-תרשיחא, חורפיש, קיבוץ סאסא ומושב מירון, בערך כל צורות ההתיישבות הקיימות באזור. כדי להגיע לקריית שמונה לוקחים בתחנה המרכזית המתפוררת של צפת את קו 511, גם הוא של נתיב אקספרס, ואיתו עוברים בראש פינה, חצור הגלילית, קיבוץ איילת השחר, צומת כוח וצומת הגומא. נסיעה רצופה של שני הקווים, בלי אזעקות ובלי המתנה ברציפים, לוקחת שעתיים וכמה דקות, 90 קילומטרים של נסיעה על כביש שספג רבות מנחת זרועו של חיזבאללה.

נהריה-מעונה: כמה טוב שבאת הביתה

חופי נהריה וצפונה סגורים בפני המתרחצות והמשתזפים. נער שעלה עם מזרן יוגה ואוזניות אימתניות בתחנה בנהריה ובן גילו, חרדי ספרדי, שקועים כל אחד בעולמו. מבוגרים דוברי רוסית ומילואימניק עם חולצת חרבות ברזל יושבים כל אחד בספסל משלו, מנגבים את הזיעה. בתחילת המסע האוטובוס חולף על פני יישובים שלא פונו בהחלטת ממשלה.

בתחנת מושב בן עמי עולים חיילת מודיעין, בחור עם שרשרת צלב מוזהבת ואישה בשמלה ירוקה פרחונית שמאחלת לנהג בוקר טוב. בשטחים החקלאיים מאחורי התחנה מסדר אחד העובדים צינורות השקיה. הכיסא הצהוב הענק והריק שהציבו כמחאה, או כתזכורת, לחטופים שעדיין בעזה, כבר נטמע בנוף צומת כברי. בעתיד, אם המצב יימשך, יוכל הכיסא הזה לסמל את היעדרותם של תושבי הגליל המערבי מיישוביהם.

מיצג מחאה בצומת כברי  (צילום: דוד טברסקי)

שלט לכבוד שלומי זיו על שער הכניסה למושב אלקוש. המושב לא פונה, אבל רבים מתושביו התפנו בעצמם (צילום: דוד טברסקי)

האזרחים המעטים שעל האוטובוס יורדים לאט לאט, וחיילים וחיילות ממשיכים לעלות. על שער הכניסה ליישוב מעונה שלט לכבודו של שלומי זיו מהיישוב אלקוש, שנחטף לעזה ממסיבת הנובה ושוחרר במבצע ארנון. זיו עתיד להשתחרר במהלך היום מהמרכז הרפואי לגליל בנהריה, ועשרות מתושבי האזור ילוו אותו בהתרגשות עם דגלי ישראל. 'כמה טוב שבאת הביתה' כתוב על השלט – בית הוא מושג רחב, אבל הבית הפרטי של זיו מרוחק 4 קילומטרים מגבול לבנון. אלקוש לא פונה, אבל רבים מצאו מקום אחר לגור בו מאז 7 באוקטובר.

מעלות-תרשיחא-חורפיש: התשלום במזומן

הפנסיונרים של מעלות משתמשים בקו הבין-עירוני כבשלהם, עולים בכניסה ויורדים אחרי כמה תחנות. בתחנה הסמוכה למעון הדובדבן אימא מקהילת בני המנשה נפרדת מבנה הקטן. אחרי כמה חיבוקים הוא רץ לגננת ולחברים, והיא סוגרת את השער ומתרחקת מהר לפני שיתחרט. במעלות-תרשיחא רוב התושבים נשארו בבתיהם, אף שהיו הרבה אזעקות וכמה נפילות, והדי הפיצוצים של פעילות צה"ל נשמעים היטב ברחבי העיר המעורבת. האישה עם כיסוי הראש בצבע בורדו יורדת בתחנה ליד שלטים לזכרם של שלושה מבני היישוב שנפלו במלחמה האחרונה, רס"ן אריאל בן משה, רס"ר דב משה כוגן ורס"ל אוריה באייר, שמירוץ לזכרם נערך רק אתמול.

שלט בחורפיש לזכר בן היישוב רס"ר אנואר סרחאן שנפל בתאונת דרכים מבצעית (צילום: דוד טברסקי)

האוטובוס שקט, הירוק המתעתע של הצמחייה בשני צדי הגבול לא מכסה את שטחי הכינוס הצה"ליים בכניסה לחורפיש שפגעו בהם שני כטב"מים. אחד מה הרג בתחילת יוני  את סמ"ר (במיל') רפאל קאודרס ז"ל. לחורפיש עצמה שני נופלים מתחילת המלחמה, רס"ר אנואר סרחאן ורס"ל ג'ואד עמר, המונצחים כמעט בכל פינה ברחוב הראשי של המועצה המקומית.

מעלות-תרשיחא מחלון האוטובוס. ירוק משני צדי הגבול (צילום: דוד טברסקי)

"ההכנסות ירדו ב-50% מתחילת המלחמה", מספר חסין עאמר, הבעלים הוותיק של סמבוסק הארזים האייקוני בישוב. באוגוסט האחרון עבר הסמבוסק למקום חדש, מרווח יותר, וחודשיים אחר כך התחילה המלחמה. חורפיש לא פונתה, אף שהנקודה הצפונית ביותר נמצאת קילומטר וחצי מהגבול עם לבנון, הנקודה הדרומית, שממנה סופרים, רחוקה יותר, ובכל מקרה אומר עמאר: "אם תתפתח המלחמה לא מתפנים, אולי הילדים והנשים המבוגרות. יש פה כיתת כוננות עם סגני אלופים, שנותנת מענה גם ליישובים הסמוכים".

סמבוסק הארזים במעלות-תרשיחא. "ההכנסות ירדו ב-50% מתחילת המלחמה" (צילום: דוד טברסקי)

גם הצימרים היפהפיים ביישוב, כמו בכל האזור, ריקים. פיצוי עדיין אין, אבל בחורפיש מאמינים שיהיה בסדר, והכסף יגיע למי שצריך. התשלום על הסמבוסק עדיין רק במזומן.

הנהגים בקו העימות לא ממהרים לעצור אם יש אזעקה. תוספת סיכון הם לא מקבלים על הנהיגה בכביש שחלק גדול מהיישובים הסמוכים לו מפונים, ולעצור ולתת לכל הנוסעים לרדת זה סיכוי שווה להיפגע. כמו החידה איך נרטבים פחות, כשרצים בגשם או כשעומדים בו. "בחיפה גם יש אזעקות, בקריות פעם הייתה אזעקה והנוסעים צעקו לי להמשיך לנסוע", מספר אחד הנהגים, "אז מה זה משנה?". לפי הנחיות פיקוד העורף, בהישמע אזעקה, יש לעצור בצד הדרך בזהירות ולצאת מהרכב ולהישכב במרחק בטוח ממנו עם ידיים על הראש.

סאסא-מירון: טסלה עם רבי נחמן

הבר-כל במושב אור הגנוז הסמוך למירון פתוח. צעיר חרדי מירושלים שנמצא עם אישתו בחופשה במושב ספסופה הסמוך והריק הגיע לערוך קניות קטנות. "ממש לא מפחדים", הוא אומר, "סומכים על השם". הכניסה מכביש 89 למושב עוברת דרך בנייני המועצה האזורית מרום הגליל, שם אפשר לחזות במכונית טסלה עם סטיקר של רבי נחמן. המקרר של השתייה בבר-כל מקולקל, גם המזגן בסופר הגדול לא בשיאו והמכונה לא מקבלת תשלום בנייד. מרחק של קילומטר וחצי אווירי מבסיס יב"א (יחידת בקרה אזורית) במירון, ביישוב שרבים מתושביו לא התחסנו נגד קורונה, אמונה בחסדי שמיים היא כנראה הכרח.

תחנת אוטובוס ליד בנייני המועצה האזורית מרום הגליל (צילום: דוד טברסקי)

בפיצוצייה שהיא גם שווארמייה וגם תחנת לוטו בצומת מירון האווירה שמחה. בבוקר היו הפסקות חשמל בכמה יישובים באזור, והתושבים הוותיקים בטוחים שמדובר בניסיון ישראלי להכין אותם למצב של עלטה. בני קרני, חקלאי מהאזור, מגיע ומחלק כיפים לכולם. המוכרת כועסת עליו שאישתו חוששת מהמצב ומציעה לו שהיא תטפל בה, "מה יש לה לפחד?" היא אומרת לו, אבל בעצם לכל הנוכחים שאוכלים ב-10:30 בבוקר, מי שער מ-04:00 בבוקר זה כבר צהריים, שווארמה בלאפה. אולי גם לעצמה.

קרני מגדל בין השאר קיווי, אבל לשטחי הגידול, חלקם צמודי גדר ממש, אי אפשר לגשת. עשרות רבות של דונמים לא נקטפו. הקיווי אצלו הוא זן המבשיל באזור אוקטובר, ומרבית העצים לא טופלו כראוי: גיזום, ריסוס, השקיה אפילו, בשל המצב הביטחוני. פיצויים עוד לא הגיעו, אף שהביורוקרטיה והטפסים מולאו עד תומם. בינתיים ממלאים חיש-גד.

הכביש המתפתל לצפת: תחנה מרכזית

קטע הכביש בין צומת מירון לצפת הוא פתלתל ומלא מסתורין. עננת האסון מרחפת עליו, כמו היעלמותו של הילד מוישי קליינרמן בתחילת 2022 ושל הילדה היימנוט קסאו בפברואר השנה. עשרות כיפות של קברים צבועות בתכלת, מבצבצות בין הכרמים והשטחים השרופים שהולכים ומתרבים באזור. בתחנת האוטובוס מחכה נער עם כפכפי אדידס ובוקסה גדולה שעלתה לו רק 4,000 שקלים, אבל מה זה כסף לעומת גוד-טיים בכינרת. "הולכים לחוקוק, לא לחוף השקט, לאיפה שאין מציל", הוא מספר ומגביר עד סוף הווליום כדי להראות ש-4,000 שקלים משתלמים.

נער ליד תחנת האוטובוס בין מירון לצפת. "הולכים לחוקוק, לא לחוף השקט, לאיפה שאין מציל" (צילום: דוד טברסקי)

בין מירון לצפת (צילום: דוד טברסקי)

עננת אסון מרחפת (צילום: דוד טברסקי)

התחנה המרכזית בצפת (צילום: דוד טברסקי)

התחנה המרכזית בצפת. מקום כבוי, אפרורי ועגום (צילום: דוד טברסקי)

התחנה המרכזית של צפת היא התחנה האחרונה של 367, כדי להגיע לקריית שמונה מחליפים שם לקו 511, עם המתנה קצרה. גם מי שלא היה בתחנה המרכזית של צפת ב-30 השנים האחרונות יסתדר שם ללא קושי. המקום כבוי, אפרורי ועגום, ואילולא היה זה חופש גדול בוודאי היה גם עזוב. הציפייה שתחנה מרכזית של אחת מארבע ערי הקודש תהיה בסטנדרטים של שנות ה-2000 היא ככל הנראה מוגזמת. תחנות מרכזיות הן הבבואה המוחלטת של יחס השלטון לבני האדם שנאלצים לנסוע בתחבורה ציבורית. כמו שהתחנה בצפת נראית, עדיף שפגז כזה או אחר ישמיד אותה כשהיא ריקה. אולי יבנו משהו שלא משפיל את מי שנאלצת לנסוע באוטובוס.

ראש פינה-צומת כוח: שטחים פתוחים ושטחים סגורים

בראש פינה החיים נראים כאילו רגילים, המרכז המסחרי הכעור שנבנה שם בשנים האחרונות הומה, כלי הרכב נוסעים צפונה ודרומה והנוף של רמת הגולן מאובך במסך ערפילי של קיץ מהביל. מצבור החנויות שמעטר בגנריות כל צומת על כביש 90 מצומת עמיעד וצפונה, אותן חנויות ואותה בנייה חסרת חן המנוגדת כל כך לנוף הגיאוגרפי והאנושי, נראה שהונחת מאותו בית ייצור גם בצומת מחניים. זו הנקודה הצפונית ביותר שאפשר לאכול בה המבורגר או גלידה בראש שקט יחסית. בני נוער שעולים לאוטובוס עם כוסות קפה קר כאילו אין מלחמה מסביב נשלחו לשם על ידי הורים שנשארו מבחירה או מכורח בקיבוצים ובמושבים הצפוניים.

העולים לאוטובוס בשעה האחרונה לנסיעה תמהים על המחיר, והצפצופים מהטלפונים הניידים של כולם מספקים הסבר: פושים מאתרי החדשות על עלייה במחירי הנסיעה בתחבורה הציבורית, שלא יידעו עליה את הציבור. הנהג מבטיח שכשהוא נוהג אין ולא יהיו אזעקות, אבל אחת כזו תופסת את האוטובוס בצומת כוח.

יירוט מעל הרי נפתלי (צילום: דוד טברסקי)

סניף ארומה בצומת כוח נסגר כל יום ב-14:00. הניסיון הראה שהירי לרוב מתחיל אחרי משמרת הבוקר של העובדים. זו אולי הסיבה שהמיגונית שהוצבה שם בימים הראשונים למלחמה נלקחה למקום אחר. חסרות מיגוניות? חבורת גולנצ'יקים מאובקים ועולצים מרוחים על הכיסאות ועל הרצפה כדי לנצל את מלוא הזמן האפשרי במזגן בזמן שהעובדים מתחילים לסגור את המקום. אייס עדיין אפשר להוציא אבל המטבח כבר נקי. השקעים תפוסים, והחיילים לא מפספסים את הקליטה להודיע להורים שהכול טוב. 28 פלמ"חניקים נפלו במלחמת העצמאות בשחרור המצודה על קצה ההר. אף אחד לא רוצה שיקראו על שמו צומת. מרחוק נשמעת אזעקה, ושובלים לבנים של יירוט מוצלח מופיעים על רקע השמיים הכחולים והרי נפתלי.

צוות תקשורת טורקי בצומת כוח. באוקראינה יותר מפחיד (צילום: דוד טברסקי)

צוות תקשורת טורקי מתעד את המתרחש. הכתב MERT מספר באנגלית רצוצה שבאוקראינה יותר מפחיד, ומתגאה בתמונות ההרס שצילם בחרסון. הוא כבר כמה שבועות בישראל, והיה לאורכה ולרוחבה, אבל צפונה יותר מצומת כוח הוא לא מוכן לנסוע. מטעי הפירות הנשירים של הגליל העליון, שנקראים 'שטחים פתוחים' אם נופל בהם טיל, או אסם הנקטרינות של המדינה בשנים טובות, מלאים כל טוב שחלקו נאסף ונקטף וחלקו נושר על אדמה. את האדמה השקו וקיוו שתיתן את פריה בעתו. אולי זו העת, ורק אנחנו לא יודעים.

צומת הגומא-קריית שמונה: רב-קו

על כביש 90 בצומת הגומא הציבו שערים צהובים, הפעם לא כדי לעצור צעירים מלהיכנס לנחל הכחול, אלא כדי לעכב את כל הפחדים כולם, הסיבה שהצפון פונה ועומד ריק כבר תשעה חודשים – פלישה של חיזבאללה לשטחי ישראל. ההרים הסמוכים לקריית שמונה ראו כבר מלחמות ומבצעים, את הכביש המתעקל למרגלותיהם לא ראו ריק בקיץ מימיהם. אנדרטת 'ביג צ'יפ' שיצר האמן יגאל תומרקין, שלושה טנקים צבועים בצהוב, כחול ואדום שהוצבו בכניסה לעיר אחרי מלחמת ששת הימים. פסל שבמקור נועד להזכיר את קטנות המכונה מול רוח האדם, נראה בימים האלו כמו מצבת זיכרון לאפשרות של שלום.

התחנה המרכזית בקריית שמונה (צילום: דוד טברסקי)

שיממון ונטישה (צילום: דוד טברסקי)

אין ג'י.פי.אס, וגם השלטים האלקטרוניים לא עובדים (צילום: דוד טברסקי)

התחנה המרכזית בעיר שוממה. הבניינים הסמוכים ספגו פגיעות בשבועות האחרונים, וגם השריפות נתנו את אותותיהן, אבל קריית שמונה היא לא עיר הרוסה, היא נטושה. נוסע עם עברית רצוצה מנסה לעלות על האוטובוס לתל אביב, אבל אין לו מספיק כסף ברב-קו. הוא רץ ברחבי התחנה למצוא היכן מטעינים את כרטיס הפלסטיק הטיפש, אבל העמדה נסגרת ב-13:00 בצהריים ואין שום מקום בטווח של פחות מקילומטר שפתוח ויכול לסייע לו. בחור בקריז מתווכח עם אנשים דמיוניים, וכמה חיילי מילואים ממלאים מים מהקולר, ומנסים להבין מתי האוטובוס יוצא. בהיעדר אפליקציות שעובדות באזור הזה של הארץ, צריך לסמוך על מה שאומרים השלטים האלקטרוניים, אבל גם הם לא עובדים.