לא נדרש תחקיר צה"לי מיוחד כדי להבין את מה שמבין נהג ברמת הגולן בתשעת החודשים האחרונים: אין קילומטר אחד של כביש ראשי שלא עובר ליד בסיס, מוצב או שטח אש צה"לי. גם בתקופות של שלום, כבישי הרמה הם לא יותר מהרחבה של אספלט וחצץ של שטחי צה"ל הפזורים בכל מקום, ולפעמים, ובמיוחד במקומות בהם עדיין עומדת גדר חלודה ונמוכה בת עשרות שנים, אין כמעט יכולת להפריד בין השניים, בטח כאשר מקבצים טילי גראד שנשלחו לפגוע באזור שלם.
תושבי המרכז שמגיעים לצפון רק כדי לנפוש בצימרים וליהנות מהנוף, אולי מדמיינים פרות ומטעי דובדבנים כשמדברים על "נפילה בשטח פתוח" באזור הצפון, ומסיקים שלאדם הסביר אין כמעט סיבה להיות שם. אבל עבור בני הזוג נועה וניר ברנס ז"ל מקיבוץ אורטל, היה מדובר במקטע קטן על כביש 91. צומת נפח. נקודה מרכזית על מרכז כבישי הגולן, שעוברים בהם כל יום, גם היום, אלפי ישראלים מהבית לעבודה וחזרה.
מותם הטראגי של בני הזוג, שהותירו אחריהם שלושה ילדים בגיל הנעורים, התרחש לאחר שהמערכת הביטחונית והמדינה הותירו את גורל תושבי הרמה על שולחן הרולטה. הפקרה לחסדי שמיים, או נכון יותר – זוויות השיגור של טילי חיזבאללה.
על פי התחקיר הצה"לי הראשוני, ככל הנראה כלל לא הופעלה התרעה באזור בו הם נסעו בזמן שהתחיל המטח. הבסיסים הצבאיים שצמודים לכבישים ידעו להתריע לחיילים שלהם על נפילה מתקרבת, ועל כך שצריך להתגונן היטב, מכיוון, כך התגלה, שאזור הכביש הראשי מוגדר כ"שטח פתוח", וכיפת ברזל מראש אינה מגנה עליו בגלל הצורך לחסוך במיירטים.
אבל גם אם הייתה התרעה, הזוג ברנס מעולם לא היה מקבל אותה. מערכות ה-GPS אינן עובדות בצפון מאז תחילת המלחמה. פיקוד העורף ממליץ לתושבים באזור קו העימות להגדיר באופן ידני את המיקום שלהם, אבל אי אפשר לכוון את האפליקציה שתעבוד במקומות שאינם יישובים מוגדרים. למשפחתית הקטנה של משפחת ברנס, שחלקה הקדמי נשרף כליל מהפגיעה הישירה, פשוט לא היה סיכוי.
אפשר להסתכל על הסיפור גם הפוך: יש שיגידו שאולי זה בחזקת נס, שגם אחרי מאות מטחים ואלפי טילים, עד כה לא נהרגו אזרחים על הרמה. למרבה הצער נפלו חיילים, המלחמה כילתה עשרות אלפי דונמים של חורש וחקלאות באש, אך בחשבון הכללי, החיים המשיכו בשגרתם. הרמה לא פונתה, וגם היום מדינת ישראל רואה בה אזור תעסוקה שגרתי, שלקח לפחות שבעה חודשים לאפשר לעסקים בו (כרגע בעיקר בתיירות) לקבל פיצוי מינימלי. בתוכנית לשיקום הצפון, שמינוי הפרויקטור שלה מתעכב מזה שלושה שבועות, אין כלל יחס לרמה.
ביום שבו נהרגו בני הזוג ברנס פורסם שכמות האזעקות בצפון הארץ מ-7 באוקטובר עקפה את כמות האזעקות בדרום ומרכז הארץ גם יחד. 6,300 פעמים בהם הלב קופץ והרגליים מחפשות מקום להתחבא – 3,000 מהן רק בחודשיים האחרונים.
בתוך שגרת המלחמה, מותם של בני הזוג ברנס נתפס כאירוע בלתי נמנע. גם אם לוקחים בחשבון את הכל – המלחמה בדרום, העסקה, ההפגנות – אי אפשר להתחמק מהעובדה הלא נעימה שהלחימה בצפון עברה נירמול מוחלט. מה יש לעשות? מחיר המלחמה הוא שמדי פעם זוג הורים יהרג מטיל בדרכו הביתה.
אבל יש מה לעשות. אפשר היה, למשל, להכריז על הכבישים והאזורים הצמודים לבסיסי צה"ל ברמה סגורים ביום בו יש התרעות חמות כל כך. אפשר אולי להגדיר את הרמה כאזור צבאי מיוחד, כזה שיחייב יירוט של טילים, בטח אלה שבסביבת יישובים וכבישים ראשיים. אולי גם לא יזיק לפצות את התושבים. את הילדים שלהם. על כך שהם מסכימים לחיות באזור מלחמה כל כך הרבה זמן. אבל הם לא מבקשים להתפנות. לא יוצאים להפגנות וגם לא מחפשים לרמות (כפי שכבר נטען בעבר לגבי הפיצויים לתושבי הצפון). אולי זו הסיבה שלמדינה כל כך קל להמשיך לשדר עסקים כרגיל.
עובדה, אף שר לא עלה לרמה, וצה"ל לא הכריז על תגובה מיוחדת או שונה. חורש עולה באש. מטע דודבנים בן עשרות שנים שחרב. משפחה וקהילה הרוסה. כולם שווים בפני האדישות המערכתית הכללית לחיים הבלתי אפשריים בצפון.
