אולי זה הגיל, אולי זה החום, אבל אני שותף לדעת הרוב: כדורגל משחקים 40 דקות ובסוף כולנו נרדמים.
היורו הוא תמצית אובדנו של הכדורגל הבינלאומי. הקהל בא בשביל הצבע, הבירה (בטח בגרמניה), והגאווה הלאומית, פחות בגלל הכדורגל. תן לו כדורגל קבוצות והוא נלחם על חייו. כדורגל נבחרות? יש נבחרת אירופית שבשבילה כישלון הוא אסון לאומי חוץ מברזיל? כמות המהגרים הבלתי נתפסת באירופה טשטשה את הגבולות עוד יותר מכפי שעשה האיחוד האירופי.
ולכן, למרות השוני העמוק בתפיסת הכדורגל, בשיטת המשחק, בסגנון, בדגשים, זה לא משנה הרבה מי תזכה ביורו, ספרד או אנגליה.
שתי הנבחרות האלה לא סומנו באמת כזוכות. ספרד נספרה פחות מצרפת, גרמניה וגם אנגליה. בגלל שההרכב שלה משובץ שחקנים צעירים וחסרי ניסיון, וגם בגלל אלמוניותו היחסית של מאמנה לואיס דה לה פואנטה שבניגוד ליריבו בגמר לא שיחק בנבחרת ולא החמיץ פנדל מכריע לנבחרתו, אלא צמח בנבחרות הצעירות.
***
אנגליה לא נספרה בגלל מאמנה, ולא בגלל חוסר הניסיון שלו, אלא בעיקר בגלל הניסיון שלו כאחד מסימני הלוזריות המאפיינים את הנבחרת האנגלית, מאז שהחלה לשחק מול עצמה אי שם במאה ה-19.
אבל לוזריות זה מונח יחסי, בוודאי בכל הקשור לאנגליה ובוודאי בכל מה שקשור לגארת' סאות'גייט. אחרי הכל, אנגליה זכתה בתואר חשוב אחד, על אדמתה לפני 58 שנים, ובתואר חשוב אחר – הפתעת המאה – כשהפסידה לארצות הברית במונדיאל 1950 בברזיל. היא בעיקר עשתה הרבה רעש של קהל שחלקו שיכור, ושל מכונות הדפוס של הטבלואידים, אבל לא רעש של כדור נושק לרשת.
ואז בא סאות'גייט, כן, ובאופן פרדוכסלי, לקח את הלוזריות הזו קדימה, למעמדים גדולים יותר. אין מאמן בהיסטוריה של אנגליה – לא סר אלף ראמזי, לא סר בובי רובסון, בטח לא טרי ונבלס – שהצליח להביא את אנגליה בתוך 6 שנים לחצי גמר מונדיאל ולשני גמרים של יורו. אלה העובדות. על הכדורגל מותר להתווכח.
זאת אנגליה מאוד מוכשרת. סוף סוף יש לה שוער יציב, שהתגלה בנבחרות הצעירות, ולמרות הקבוצה המזעזעת שבה הוא משחק, הוא מתבלט גם מול השוערים הזרים בפרמייר ליג. קייל ווקר שמשחק אצל גווארדיולה וקירן טריפר ששיחק אצל סימאונה; דקלן רייס הכישרון האדיר או קובי מאיינו, התשובה האנגלית לילדותיות המתפרצת של לאמין ימאל, וכמובן החלק הקשמי של בוקאיו סאקה, הארי קיין וג'וד בלינגהאם, ששני שלישים שלהם בכלל משחקים בקבוצות פאר אירופיות לא אנגליות.
תכל'ס, אלמלא הרשימה ספרד כל כך ביורו הזה, לא הייתה שאלה בכלל מי הפייבוריטית, ולכן מה שעומד לזכותה של אנגליה בגמר הזה שהיא מגיעה אנדר דוג: היעדר מסורת של הצלחות, עודף מסורת של כישלונות, ובעיקר כדורגל משמים, מרדים, איטי ומחריד (לא בטוח שבסדר הזה). אז מה כן? האירוניה. "כדורגל משחקים 90 דקות ובסוף גרמניה מנצחת", הפך ל"כדורגל משחקים 90 דקות ובסוף אנגליה מנצחת על אדמת גרמניה".
***
ספרד היא ההיפך הגמור. קבוצה רעננה, משחקת מהר, קומפקטי, מאוד ספרדי, מאוד יעיל בסוף. היא כבשה 13 שערים לעומת 7 של האנגלים, שזה משמעותי ביותר בטורניר כזה, משמעותי יותר כשמדובר ב-90 דקות משחק, שם כבשו הספרדים פי שלושה שערים מהאנגלים.
הדבר הטוב בספרד היא העובדה שאי אפשר לציין שחקן אחד ספציפית שהוביל את הנבחרת. פעם טורס, פעם רודרי, פעם פביאן, פעם אולמו ותמיד ברקע ניקו ויליאמס או יאמאל, בגלל הגיל הצעיר. ספרד מיוחדת, היא נאמנה לעקרונות של הכדורגל הספרדי, ותראו את מי היא ניצחה: את איטליה, את גרמניה המארחת ואת צרפת. אנגליה נתקלה ביריבה ממש רצינית רק בחצי הגמר, והולנד, חייבים להודות, לא מוזכרת תמיד כמעצמת על. ספרד ראויה, מוכיחה, קטלנית, אטרקטיבית, כל מה שצריך בשביל להיות אלופה ראויה.
אז מה הבעיה. בוא נסגור את היורו בניצחון ספרדי ונוותר על הווינר, כי בוודאי שער ההימור לניצחון ספרדי הוא לא ממש אטרקטיבי. זהו, שזה ספורט, קל וחומר כדורגל, ואם אנגליה לא זכתה בתואר משמעותי 58 שנה, והיא יותר משעממת, ופחות משכנעת, זה בדיוק מה שמפחיד בהימור נגדה. פתאום, במשחק אחד, הכל יכול לקרות.
***
אנגליה לא עושה את הדרך של יוון ב-2004. זאת אנגליה. יוון הפכה את משחק ההגנה לאומנות, לאטרקציה, ניצחה פעמיים באליפות את פורטוגל של רונאלדו הצעיר, את צרפת ואת צ'כיה המלהיבה, אבל זה כי לא ספרו אותה. את אנגליה סופרים, גם אם היא אנדר דוג. כשאתה מסתובב עם טייטל של מולדת הכדורגל, והליגה שלך אפילו אטרקטיבית מזו של ספרד, בטח אחרי עידן מסי-רונאלדו, אז אתה לא יכול להתנהג ככה.
גרמניה לא יכולה הייתה להתנהג כך כמארחת, וניסתה לייצר דומינננטיות באחזקה הכדור מול ספרד שזו המומחיות שלה. אנגליה תעשה אותו דבר. מה שיכריע יהיה האומץ להכריע, השימוש באחזקת כדור לא כטקטיקה אלא כאמצעי להשגת מצבי הבקעה, וגם הניסיון. וכאן יש לאנגלים יתרון לא קטן, בוודאי לאנגלים בנבחרת שאותם מאמנים ספרדים, גם אם הם קטלונים או בסקים.
זה הולך להיות משחק אש. לא כי יהיה בו כדורגל יוצא דופן. בכדורגל נבחרות קשה לייצר כדורגל קבוצות, אבל במשחק השביעי באליפות, הקבוצות האלה כבר מחוברות, אפילו מאומנות, ומה שיכריע יהיה הקרב הפנימי אצל כל שחקן בין תשוקה לעייפות.
הלב אומר ספרד, המוח חושב כמו האינטיליג'נס הבריטי: מחוץ לקופסא. בעצם, מה זה חשוב: המטרה כאן היא רק לא להירדם.
