"ראש ממשלה הוא המכשול לעסקה, ומנסה להפריד בין מתן לביני, אבל לא אתן לו", אמרה עינב צנגאוקר, אימו של החטוף מתן צנגאוקר, בעצרת שחתמה את צעדת המשפחות מול משרד ראש הממשלה בירושלים הערב (שבת). "בפעם הראשונה מאז 7 באוקטובר אני מרגישה משפחתיות. החלטתי לפני כמה ימים לצעוד לירושלים, אימא שרק רוצה את הבן שלה בחזרה, ובדרך פגשתי ציבור מדהים. כנראה אני לא המשוגעת היחידה שמבינה שאלה הרגעים הכי קריטיים, שזה המאבק הכי חשוב. שמגיע לנו לקבל את המשפחות שלנו בחזרה. איזה עם מדהים ומרגש יש לנו, אני רואה אתכם לצדי ואתם כל כך מחזקים אותי. אומרים לי הרבה שאני נותנת תקווה, אבל אתם התקווה שלי. אתם הכוח שלי, של המאבק הזה.

"אימא של חטוף לא צריכה לצעוד בימי הקיץ מתל אביב לירושלים. לא צריכה לדרוש מראש הממשלה לא לטרפד את העסקה. מגיעה לנו הנהגה טובה יותר, שנושאת באחריות, שמתנצלת, מגיע לנו אבא ואימא שיחבקו אותנו. גם לחטופים מגיע לחבק את אבא ואימא שלהם, את האחים והאחיות, החברים והחברות שמחכים לחבק ולעטוף. אני כל כך מתגעגעת למתן שלי. אני כל כך מתגעגעת לשגרה של בישולים, של שיחות מתי אני רואה אותו שוב, והוא משיב לי שרק אתמול הוא בא לבקר. אני מתגעגעת להיות אמא במשרה מלאה.

"יש עסקה על השולחן, אנחנו כל כך קרובים לקבל אותם בחזרה. אני מדברת עם בכירים בצוות המשא ומתן, אני יודעת שאנחנו קרובים, יש ראש ממשלה שהוא המכשול ומנסה להפריד בין מתן לביני, אבל לא אתן לו. לא אתן לאף אדם בעולם למנוע ממני לחבק את מתן. אנחנו בימים הכי קריטיים שהיו פה, אנחנו פסע מהחזרת החטופים. זהו הניצחון של עם ישראל. אני יודעת שאלו ימים חמים, שחלקכם נאבקים כבר שנים, אבל אני מבקשת – אל תוותרו, אתם נותנים לי ותקווה, אתם נותנים לי את הכוחות להמשיך, ביחד נחזיר אותם.

אילנה גריצווסקי שחזרה מהשבי, בהתייחסות לדיווחים על מוחמד דף: "אני שהייתי בשבי הראשונה להגיד שצריך לחסל את בכירי חמאס. אבל אני יודעת שהחטופים מעל הכול. החיים של מתן, החברים שלי ושאר החטופים שווים יותר. נתניהו, השגת את מה שרצית, אני מבקשת ממך – תגיד כן לעסקה, תחזיר אליי הביתה את מתן, את החברים שלי ואת שאר החטופים. זו ההזדמנות שלנו לנצח באמת אם הם יחזרו. את כולם, עכשיו!"

גבריאלה ליימברג, שחזרה משבי החמאס בעסקה הקודמת, עלתה לבמה בכיכר החטופים בתל אביב יחד עם אחיה פרננדו מרמן שחולץ מהשבי ועם אחייניתה מעיין סיגל קורן, בתה של שורדת השבי קלרה מרמן: "תודה רבה שהייתם פה כשאני הייתי שם, 53 ימים בגיהנום. 53 ימים הייתי בתוך ממד זמן שקשה להסביר, שקשה להבין, הדקות והשעות בו נמתחות לתוך נצח וריק. חוסר ודאות ואימה מלווים כל נשימה. לאחר כמה ימים מהשחרור, הצטרפתי למאבק להחזיר את האהובים שלי ואת כל החטופים. הרגשתי שאין לי ברירה, למרות כל מה שעברתי והכוחות הדלים שלי. הבנתי שאם אני חזרתי בעסקה, אני צריכה לעשות הכול כדי שכלל החטופים האחרים יחזרו גם הם בעסקה.

גבריאלה ליימברג נואמת בכיכר החטופים, לימינה אחיה פרננדו מרמן ולשמאלה אחייניתה מעיין סיגל קורן (צילום: פאולינה פטימר)

"76 ימים לאחר מכן, באמצע הלילה, קיבלתי שיחת טלפון: 'בשורות טובות, פרננדו ולואיס בידינו!' חילוץ הרואי של כוחות הביטחון החזיר אותם הביתה אלינו! חשוב לציין, ישנם כעת שבעה חטופים שחזרו במבצעי חילוץ. נשארו בעזה 120 חטופים. שאף אחד לא יעיז להשלות את עצמו, אי אפשר להחזיר את כולם בפעולות חילוץ. רק עסקה תחזיר את כולם. זה צו השעה. יש עסקה על השולחן. אני פה כדי לוודא שהעסקה הזו תצא לפועל. אני פונה לראש הממשלה בנימין נתניהו: זה בידיים שלך. אל תיתן לשום שיקול פוליטי לגבור על ערך החיים. עשה את הדבר המוסרי, עשה את הדבר הכי חשוב שיש לעשות עכשיו: תחזיר את החטופים שבחיים לשיקום ואת החללים לקבורה ראויה באדמת מדינת ישראל. עכשיו!"

אילן דלאל, אביו של החטוף גיא גלבוע דלאל: "לפני יותר מתשעה חודשים יצאו למסיבה ארבעה חברים, שניים מהם נרצחו באכזריות ושניים עדיין מוחזקים במנהרות חמאס.
יותר מדי זמן. כל יום בשבי הוא נצח עבורם. אנחנו בזמן של תקווה עכשיו. יש אפשרות ממשית למתווה שיחזיר את החטופים, ואנחנו דורשים שתהיה עסקה אחראית כלפי החטופים ומשפחות החטופים ועם ישראל. אנחנו דורשים עסקה אחראית שלא תשאיר אף אחד מאחור, כולם כולל כולם חייבים לחזור הביתה. הניצחון היחיד והמוחלט יהיה רק כשכל החטופים יהיו בבית".

עמית סוסנה, שנחטפה ושוחררה בעסקה: "תודה לכל מי שהגיע לכאן היום. תודה לכם שאתם ממשיכים להגיע לכאן בכל שבוע במשך 281 ימים ארוכים וקשים, ועומדים לצד המשפחות בקריאה הדחופה לשחרור כל האנשים שלנו משבי ארגון הטרור הרצחני חמאס. זה כל כך משמעותי עבורי, עבורנו, כל כך מרגש לראות אתכם פה כל שבוע, זה מחזק את המשפחות, נותן להן את הכוח להמשיך ולהילחם וזה גם מדגיש כמה העם הזה שלנו מיוחד. אנחנו מסרבים לקבל את המצב הבלתי נסבל הזה שאנשים שלנו נמצאים בשבי של אויב כל כך אכזר ומוכנים לעשות כל מה שצריך כדי להחזיר אותם אלינו הביתה, כמה שיותר מהר ובשלום. אנחנו לא עם שמשאיר אף אחד מאחור.

"כשאני עוד הייתי שם בשבי, האנשים שעומדים כאן בכיכר הזאת נתנו למשפחה שלי את הכוח להמשיך. את הכוח לא להתפרק. המקום הזה נתן להם תקווה. העניק להם תחושה של בית ועזר להם לנסות לשמור על שפיות.

"אחרי 55 ימים ארוכים המשפחה שלי זכתה לחבק אותי שוב. חזרתי אליהם. הם לא ידעו אם יזכו לראות אותי שוב. בכל יום מאז הם אומרים לי שהם לא יודעים איך הם היו מחזיקים מעמד אם לא הייתי חוזרת מתי שחזרתי, איך הם היו מצליחים לשמור על השפיות שלהם אם עוד הייתי שם. כמה מזל היה להם. אין לילה שאמא שלי לא כותבת לי כמה היא אוהבת אותי וכמה היא מודה שחזרתי אליה. כמה היא מודה שאני לא שם וכמה כואב לה על האימהות שלא זכו עדיין לחבק את הבנות שלהן, את הבנים שלהן ומתות מפחד שאולי זה לא יקרה לעולם.

"כל כך הרבה זמן עבר מאז אותו יום ארור, 281 ימים שמרגישים כמו יום אחד ארוך ושחור. כמו סיוט שאנחנו לא מצליחים להתעורר ממנו.

אני השתחררתי לפני 226 ימים. 226 ימים שאני מרגישה בטוחה ומוגנת, מוקפת במשפחה שלי, בחברים. אפילו הספקתי לעבור לבית חדש והבאתי את החתולים שלי מהקיבוץ.
אני השתחררתי לפני 226 ימים אבל אני לא באמת פה. שום דבר לא מרגיש שלם ואמיתי כשאני יודעת שהם עדיין שם, בגיהינום הזה. אני יודעת מה הם מרגישים, איך כל יום מרגיש שם כמו נצח. כל יום יכול להיות היום שבו הם יפגעו בך שוב. בכל יום אתה יודע שהכול יכול להיגמר ושלעולם לא תחזור שוב הביתה.

"הרגעים הקטנים שבהם יכולתי לראות את ההפגנות בכיכר חיזקו אותי, נתנו לי תקווה. תמיד הזכרתי לעצמי שמדינת ישראל לא מפקירה את האנשים שלה. שזה ערך עליון עבורנו. זה נתן לי את הכוח להמשיך, להישאר חזקה ולא להיכנע למניפולציות של המחבלים שלא הפסיקו לנסות לשכנע אותנו שישראל ויתרה על עלינו, שישראל לא רוצה שנחזור, שאנחנו נישאר שם לנצח. האחדות שלנו זה הדבר שמפחיד את המחבלים יותר מהכול, כי הם יודעים שכשאנחנו מתאחדים אין דבר שיכול לגבור עלינו. זה הכוח שלנו ורק ככה אנחנו ננצח אותם.

"אני מקווה שהחברים שלי שם יכולים לראות אותנו עכשיו, להבין שאנחנו לא מוותרים עליהם ושלא נפסיק להילחם עד שהם כולם יחזרו אלינו, אל המשפחות שלהם. לא נפסיק להילחם לרגע עד שהם יהיו בטוחים ומוגנים כמו שמגיע להם.

"ביום שהשתחררתי נאלצתי להיפרד מאנשים יקרים שנשארו מאחור. היינו משוכנעים שעוד יום, יומיים, כולם יצאו משם, לא האמנו שההפצצות יחזרו. באמת האמנו שזה הסוף.
לצערי, כבר בבוקר למחרת השחרור שלי חזרה הלחימה, ואני לא מפסיקה לחשוב עליכם מאז. אני זוכרת משפט שהיינו אומרים אחד לשני ברגעים של משבר: in life you get what you can handle. שהחיים מעמידים אותך רק במבחנים ובשיעורים שאתה יכול לעמוד בהם. אני מקווה שאתם ממשיכים להזכיר לעצמכם את המשפט הזה ושזה מצליח לחזק אתכם גם ברגעים שאתם מרגישים שנגמרו הכוחות ושקשה כבר להחזיק.

"ב-7 באוקטובר האמנתי עד לרגע האחרון שיבואו לחלץ אותי, שאין סיכוי שאני נלקחת עכשיו לעזה. גם כשכבר ראיתי את השער שמוביל לרצועה האמנתי שבכל שנייה הצבא יגיע לחלץ אותי. זה מה שנתן לי את הכוח להילחם. ונלחמתי. נלחמתי עד שהם כבר קשרו אותי בידיים וברגליים ולא היה לי יותר סיכוי.

"הצבא לא הגיע באותו יום להציל אותי, אבל כל הזמן הזה לא הפסקתי להאמין. ידעתי בתוך תוכי שלא יוותרו עליי. אחרי 55 ימים שמעתי סוף סוף את המילים שכל כך ייחלתי לשמוע: 'עמית זה צה"ל, אנחנו מחכים לך'. את הרגע הזה לא אשכח כל החיים. אין יום שאני לא מודה לחיילים, למדינה, לאנשים שהוציאו אותי מהגיהנום הזה.

"עכשיו, לאחר תקופה כל כך ארוכה שלא הייתה בכלל תקווה, התחדשו סוף סוף המגעים לעסקה לשחרור כל החטופים, החיים והמתים ופעם ראשונה שאנחנו באמת מרגישים שזה אפשרי. אסור לנו לפספס את ההזדמנות הזאת שאולי לא תחזור. אנחנו צריכים לעשות כל מה שאפשר, בהסכמה מלאה, כדי להחזיר אותם, את כולם, הביתה בשלום. רק ככה נוכל להתחיל להחלים, להתחיל להשתקם. רק כשכולם יחזרו נוכל להתחיל לתקן את כל מה שנשבר בתוכנו וזה צריך לקרות עכשיו, כשיש בנו עוד כוח לתקן. חייבים עסקה עכשיו לפני שיהיה מאוחר מדי".

אנדרי קוזלוב, שחולץ משבי החמאס לפני כחודש במבצע ארנון: "כל יום בעזה היה גיהינום, כל יום הרגשתי שזה עלול להיות היום האחרון שלי עלי אדמות. צפייה בעצרות בכיכר החטופים, כמו זו שאנו נמצאים בה כעת, היא חלק ממה שנתן לי את הכוח לשרוד. עם ישראל, ביחד עם אנשים טובים מרחבי העולם, דורשים להשיב את כל החטופים הביתה עכשיו!

"אני פונה אליכם הערב כי אין דבר חשוב יותר מעסקה להחזרת כולם הביתה. היה לי מזל להינצל על ידי חיילי צה"ל האמיצים והכוחות המיוחדים במבצע בלתי נתפס שנקרא 'מבצע ארנון'. ברצוני לנצל הזדמנות זו להודות לגיבור שלי, ארנון זמורה. ארנון, יהי זכרו ברוך, הקריב הכול כדי להציל אותנו ולהחזיר אותנו למשפחותינו.

"למשפחתו של ארנון אני אומר: אני מוצף בהכרת תודה, ואין לי מספיק מילים לתאר את הרגשות שלי כלפיו וכלפי משפחתו. הדבר היחיד שאני יכול לומר הוא שזהו אובדן גדול לעם ישראל כולו. ארנון הוא סמל לגדולה שבנתה את מדינת ישראל, ואומץ לבו ומסירותו הם יוצאי דופן. גדולתו תלווה אותי תמיד.

"ב-8 ביוני הרגשתי בסרט הוליוודי, גיבורי-על באו להציל אותנו. חיילים חזקים ואמיצים שמחו לראות אותנו, אומרים לנו 'הצלנו אתכם, הערב הביתה'. לא יכולתי לעצור את דמעותיי. מאוחר יותר הבנתי כמה מורכב היה המבצע הזה.

"הזמן שלי בעזה היה גיהנום. אני אולי נראה בסדר מבחוץ, אך הכאב יושב עליי יותר ממה שכל אחד יכול לראות או לדמיין. ואני אומר שהייתי אחד מברי המזל, כי לא הוחזקתי במנהרה. אז אם אני סבלתי מתנאים קשים והתעללות – מה לגבי 120 החטופים הנותרים? מה איתם?

"בשבוע שעבר קראתי על מבצע אנטבה, שהתרחש לפני 48 שנים, שבו איבדנו את יוני נתניהו האמיץ במבצע החילוץ ההירואי. יכולתי לראות את הדמיון בין המבצע ההוא לבין זה שהציל את נועה, את שלומי, את אלמוג ואותי.

"אדוני ראש הממשלה בנימין נתניהו, תודה שהחזרת אותי הביתה. עכשיו, כמו אחיך, אנא החזר את שאר החטופים הביתה. אנא חתום על עסקה. עלינו להילחם למענם. להרים את קולנו ולשחרר אותם! הזמן אוזל – תאמינו לי, כל יום חשוב, כל דקה, אפילו כל שנייה.

"8 ביוני היה רגע של חגיגה בתשעת החודשים האחרונים. חגיגה של חיים, ישועה וגאווה למדינתנו ולצבאנו. כאשר מדינה קטנה, באומץ ובתעוזה, למרות כל הסיכויים, הולכת ומצילה את אנשיה, זה מה שישראל מייצגת. אך מבצע הירואי זה לא יכול היה להחזיר את כל החטופים הביתה. הדרך היחידה להחזיר את כולם היא באמצעות עסקה. הגיע הזמן להחזיר את כולם הביתה עכשיו!"