חוטי תיל ואספלט מפורק למאות רסיסי אבנים מקבלים את פניהם של אלה שיצליחו לעבור דרך כל המחסומים הצה"ליים המנומנמים הפונים לחוף בצת בראש הנקרה. האוויר נהדר, הים כחול, אך החוף הפוך לגמרי – לכלוך הים מעורב בחלקים של מיכון צבאי ותיל חלוד, המפוזרים על כולו.

"הכי נורא היה כשצבים עלו מהים ונתקעו בכל הזבל הזה שצה"ל לא פינה, והיה צריך להגיע במיוחד כדי לשחרר אותם", מספר יוסי אטיאס, בעל מתחם הקמפינג המרכזי של החוף. ביום יולי חם לפני שנה פקדו את החוף שלו כ-3,000 מבלים. מתחם הלינה, הקראוונים, אולם הבילויים והמסעדה קפאו במקומם ב-7 באוקטובר. ההפסד עד כה מוערך במיליונים. 

"ביקשנו מהמדינה להכריז מראש, עוד במאי, כשכבר היה ברור לחלוטין שהמלחמה פה כדי להישאר, שלא תהיה עונת קיץ על קו החוף הזה. שיתחשבו בנו ויאפשרו לנו מסלול פיצויים מיוחד שנוכל לתכנן את ההפסדים קדימה", מספר אטיאס.

חוף בצת הנטוש. הצבים מסתבכים בפסולת שהצבא השאיר (צילום: דוד טברסקי)

פיקוד העורף הכריז בתחילת המלחמה על כל קו החוף שבין ראש הנקרה בצפון ומושב שבי ציון הממוקם דרומית לנהרייה, כאזורים אסורים לרחצה. בחודשים הראשונים חוף בצת הפך לבסיס צבאי. חודש יולי, שיא עונת הרחצה, והמקום שומם שממת מוות. 

"לא ביקשתי פיצוי של 100%. אבל אתם יודעים שלא יגיע לפה בנאדם אחד בקיץ, תביאו  70%, גם טוב. אבל מינואר לא קיבלנו שקל", אומר אטיאס בכעס. "כמה שהשקענו פה בחוף, בטבע, אני לא רוצה לצרוח, לא למשוך בחוטים ולא להתקשר לפוליטיקאים – רוצה שמישהו יגיד: מגיע להם. שיקבלו פיצוי. אבל נשארנו לבד".  

למרות האיסור על הרחצה – אנשים עדיין ממשיכים להגיע לחוף. עונת הרחצה הייתה צריכה להיפתח ב-15 באפריל. אטיאס החזיק את המצילים שלו במשך חודשים בשכר, אבל בסוף החורף הבין שהוא לא מצליח לשרוד ושחרר את העובדים לחל"ת. "אז תסתיים המלחמה, ננקה את החול, נשפץ מה שצריך. מי יגיע לנפוש פה?".

7 באוקטובר יצר משוואת טרור חדשה לאזור. החוף מפעיל הרבה אטרקציות ימיות, ואטיאס כבר יודע לחשב שמעבר מהחלק הצפוני של החוף עד הגבול אורך כחמש דקות לכל היותר. "יבואו עשר סירות, 50 מחבלים. זה יהיה כל כך מהר שאף אחד לא יצליח לעצור אותם – אתה היית מביא את המשפחה שלך לכזה בילוי?". 

תומר סוויסה (מימין) ושחף אברהם. "על ההתחלה אמרנו שאנחנו לבד בסירה הזו והמציאות הוכיחה שצדקנו" (צילום: דוד טברסקי)

"מבקשים להיכנס למסלול הפיצויים המיוחד ומקבלים סירוב"

מעט דרומית מהחוף, על דלפק אחד הבייקרי המפורסמים באזור, 'תושה', שחף אברהם ותומר סוויסה, הבעלים, מסדרים בערימות קופסאות עם שלל עוגיות מתוקות ומלוחות. האריזות האלה, שמהוות כ-2%-3% מההכנסה שלהם, הפכו למקור הפרנסה העיקרי. טעמן החמאתי והמתוק, שעבורו אנשים מגיעים לאזור מכל קצות הארץ, לא מצליח לרכך את סף הייאוש של השניים. "רוב הזמן מה שאנחנו עושים זה לגלגל חובות", אומר אברהם. "אנחנו מושכים פה ספקים עוד מהקיץ הקודם. כל שקל שנכנס מהמדינה הולך ישר לכיסויים מהעבר, ואז הופ, שוב צריך לקחת הלוואה". 

אברהם וסוויסה זכו להרבה גלגולי עיניים כשהחליטו לקחת את עולם המאפים בגליל המערבי כמה צעדים קדימה. שניהם ילידי האזור. את המקום פתחו בהתחלה בגרסה צנועה יותר בראש הנקרה ב-2016, ולמקום החדש שלהם בפאתי חוף אכזיב הגיעו לפני שלוש שנים. מאז הספיקו לשרוד את הקורונה ולהגיע לממוצע של 15 אלף לקוחות בחודש.

"עמדנו על רבע מיליון שקלים הכנסות רק מחול המועד סוכות האחרון", אומר בגאווה אברהם. "יצרנו מותג בעבודה מאוד קשה. אנחנו מפרנסים 40 עובדים, מושכים אלפי תיירים. אבל עכשיו כשאנחנו מבקשים להיכנס למסלול הפיצויים המיוחד אנחנו מקבלים סירוב".

למרות שהבייקרי צמוד למושב לימן המפונה מאז תחילת המלחמה, תושה רשום תחת המועצה האזורית מטה אשר, ואינו מאפשרת לאברהם וסוויסה להיכנס למסלול הפיצויים המורחב ולדרוש תשלומי מקדמות מחודש ינואר.  

"מההתחלה אמרתי שאנחנו לא מצפים לכלום", אומר סוויסה. סך ההוצאות שלהם על עובדים, שכר לעצמם ובעיקר התחזוק הרציף של העסק הלא פעיל (חשמל, שיפוצים, שכירות ומיסים) עומד על כ-100 אלף שקלים בחודש. "אין כאן מיגונית. טכנאי חשמל ומשלוחנים לעוגיות מסרבים להגיע לפה. על ההתחלה אמרנו שאנחנו לבד בסירה הזו והמציאות הוכיחה שצדקנו. המטרה שלי היא להיות בשליטה על גורלי. אנחנו לא אומרים שלא נפתח שוב, אבל גם לא אומרים שכן".  

"לא אגדל ילדים במקום שבו יכולים לבוא צוללנים מהים"

מספר קילומטרים דרומית לאכזיב, על החוף הצפוני של נהרייה, מביט על הים אריה אהרונוביץ' מחוץ למרפסת הקומה החמישית של הסוויטה המפוארת ביותר במלונית שלו. שמונה שנות השקעה. שמונה מיליון שקלים. המלונית הספיקה לעבוד כחצי שנה בלבד לפני פרוץ המלחמה. "ב-7 באוקטובר עמדתי על 300 אלף שקלים הזמנות – הכל התאדה", אומר אהרונוביץ'. "בקיץ ההכנסות היו אמורות לעמוד על כחצי מליון שקלים בחודש, אבל במקום זה אני מסיים את המלחמה הזו עם 2 מיליון שקלים חובות רק על ההלוואות והריביות". 

אריה אהרונוביץ'. "רוב החובות שלי הם על הריבית, והבנקים חוגגים (צילום: דוד טברסקי)

אם באכזיב או בצת הכעס התערבב עם קבלה מסוימת של המציאות, אצל אהרונוביץ' מרגישים רק זעם. "רוב החובות שלי הם על הריבית, והבנקים חוגגים. אני שואל אותך, איפה המדינה?".

רשות המיסים שילמה לעסקים בנהרייה כ-120 מיליון שקלים מתחילת המלחמה, אבל התיירות בה קיבלה רק 6 מיליון. כל המלונות בעיר סגורים, והקרבה לגבול מרחיקה תיירים ומפונים, אבל מאז ינואר העיר לא מאפשרת לאנשי העסקים שלה להגיש בקשה לפיצוי מורחב ולקבל מקדמות.

"שאלתי בוועדת הכנסת למה אי אפשר לעשות משהו עם הריבית על הריבית הזו? למה אף אחד לא אומר לבנקים לסיים את החגיגה הזו? מיליוני שקלים יילכו לי רק על הריבית לבנקים, שהכנוסתיהם קפצו לשמיים. יש לי כוח מולם? רק לשר האוצר יש, אבל הוא לא עושה כלום". 

מחוץ למלונית שלו אפשר לשמוע את הכרזות האוטומטיות של בקתת המציל, שאוסרות על הרחצה בחופים. המסעדות על טיילת נהרייה עומדות כמעט ריקות. בכניסה למלונית של אהרונוביץ' תמונות של גדולי הציונות, מבגין עד מרים פרץ.

"כל מה שאני יכול לרכוש באזור, מהספות עד ההדפסים והדקים, אני רוכש כאן", הוא אומר. "ציונות מבחינתי זה לעמוד על היכולת שלנו להתפרנס פה ולעשות תיירות איכותית, אבל התחושה היא שבירושלים, הפקידים שממררים לנו את החיים והמנהיגים, מנותקים מהעם. ברור שהשיקום ייקח זמן, אבל את הנזק על הבלאי, אובדן ההכנסות והחובות, אפשר לחשב כבר עכשיו".  

אבל לא הכל זה כסף. אהרונוביץ' הצטרף לכיתת הכוננות של העיר בשעות הראשונות למלחמה. "החרדה הייתה עצומה. כולנו זוכרים את רציחתה של משפחת הרן", אומר אהרונוביץ' על מסע ההרג שביצע המחבל סמיר קונטאר בעיר ב-1979, כשחדר את הגבול על סירת גומי מהים. "אם אנחנו לא עושים את הראיון הזה עוד שנה בביירות, לא יישארו פה אנשים. אנחנו נשכיר פה את הכל ונעזוב, כי אני לא אגדל ילדים במקום שבו יכולים לבוא צוללנים מהים". 

"בתל אביב הים מלא, אתה מחכה בתור למסעדות"

החוף היפה בבצת, המאפים הטובים באכזיב והמלונית המפנקת בנהרייה, קשורים אחד בשני בעבותות. במקום קטן כמו נהרייה והחופים סביבה, כל מפתחי התיירות באזור מכירים אחד את השני היטב ומחזור הלקוחות שאינו מגיע כבר תשעה חודשים מפיל אחריו את כולם.

מוטי אוחנה. "אנחנו לא צריכים לקבץ נדבות (צילום: דוד טברסקי)

"אני עובד להביא לקוחות אליי וישר שולח אותם למלונות, למסעדות, למדריכי הטיולים ולכל מה שיש לאזור להציע – אני דוחף אותם לשם", אומר מוטי אוחנה, הבעלים של חברת  'טרק ים אכזיב', שמספקת מגוון אטרקציות ים לחופי האזור. "אנחנו באמת משפחה פה ושיתופי הפעולה הם הפרנסה והביטוי לאהבה למקום ולים. אלה לא מקומות שמתעשרים מהם, עושים את זה כי אוהבים". 

בחודש יולי ממוצע אוחנה מעסיק כ-50 עובדים מהאזור, אבל גם כשהתחילה המלחמה והיה ברור שהעונה לא תיפתח, הוא המשיך לנהל את העסק באופן חלקי, בעיקר עבור לקוחות שאינם מהאזור, בעודו מגויס בצו 8 בגבול עם לבנון.

"חוף אכזיב סגור, אבל מכיוון שהחברה רשומה מעבר לקו 9 הקילומטרים אני לא יכול לבקש פיצוי מלא", אומר אוחנה. "עמדנו לסגור עסקה של מיליון שקלים מול חברת רפטינג בגולן על סירות. המלחמה פרצה והלקוח פשט את הרגל, אבל מכיוון שבגולן 'הכל כרגיל' הוא לא צפוי לקבל פיצוי – וגם אני לא". 

בגלל סיבוכים בירוקרטיים אוחנה לא קיבל כספים מנובמבר ופנה לעורך דין, מה שאומר עמלה נוספת. "פשוט שחררו את הכספים, אחר כך תבואו לבדוק מה מגיע למי, ומה שלא מגיע לנו נחזיר", הוא אומר בכעס. "אנחנו לא צריכים לקבץ נדבות. בצד שלנו בעסקה שילמנו מיסים לאורך כל השנים. איפה הצד שלכם?". 

החלק האטרקטיבי ביותר עבור התיירים שמגיעים לסירות של אוחנה הוא מצוקי הנקרות והאיים שבקצה הצפוני של החוף. פיסת טבע ייחודית במינה בישראל, שתמונות ממנה הוא דואג לשבץ בגדול בכל הפרסומים שלו. "אין ודאות ליום שאחרי בכל תחום – ביטחון, כלכלה. מי מבטיח לי שבסוף לא יכריזו על שטחי הים הצפוניים כסגורים?", תוהה אוחנה. "בתל אביב הים מלא. אתה מחכה בתור למסעדות. ירו טיל, והחדשות על זה כל היום. פה יש שגרה נוראית ולאיש לא מזיז. כמה אפשר פשוט לחכות ולשרוד?".