בשעה מוקדמת של בוקר חם בחודש יולי, מתכנסת קבוצה של 15 איש מחוץ למבנה ריק ומסויד, שעתיד להיות בעוד כחודש גן הילדים החדש של קיבוץ שדה נחמיה.

הקיבוץ השוכן בחלקו הצפוני של עמק החולה, כ-6 ק"מ בלבד מהגבול עם לבנון, לא פונה למרות הקרבה לגבול, ורוב תושביו ממשיכים לגור ולשלוח את ילדיהם למסגרות החינוכיות בתוכו – ובמיוחד הגנים, שמאז תחילת המלחמה הפעילות שלהם מתנהלת במקלטים. מתנדבים מכל אזור הצפון הגיעו לעזור לחברי הקיבוץ שנשארו בו כדי להכין את הגן שלהם לקראת בואם של הילדים ב-1 בספטמבר.

"כל ציוד הגן מפוזר בין מקלטים ומכולות ברחבי הקיבוץ", מספרת נוגה הרדוף, הגננת של כיתות הבוגרים בגן. ההתרגשות בפניה ניכרת: אחרי שנה שלמה של עבודה במקלטים הצפופים של הקיבוץ, שחווה אזעקות והפצצות סביבו על בסיס יומיומי, סוף סוף נבנה עבורם מבנה ממוגן ומרווח. במשך השנה האחרונה היו המשחקים, הצעצועים והספרים מפוזרים בין המקלטים, וכעת הוא יוצא מהארגזים למבנה, בתקווה שיאפשר מרווח ומקום למשחק ודמיון עבור הילדים, ומעט נחת עבור המחנכות. "פתיחת הגן בספטמבר היא ההבטחה שלנו לעתיד של שגרה ולאפשרות של חזרה", אומרת הרדוף "למרות שצריך להגיד, שגם עכשיו זו סוג של שגרה. שגרה של מלחמה".

הגננת נוגה הרדוף. "בחוץ את כל הזמן בכוננות ריצה עם הילדים. בפנים צפוף, הילדים על הקצה" (צילום: דוד טברסקי)

הרדוף מגיעה לגן בכל יום מקיבוץ איילת השחר, שנמצא במרחק רבע שעה נסיעה דרומה, המגלמת בתוכה שינויים של שמיים וארץ, לפחות מבחינה ביטחונית. "אצבע הגליל מתחלקת היום לשתיים: עד צומת כוח יש שלום ואחווה. מצומח כוח – מלחמה", אומרת הרדוף ומיד מסייגת, כי גם על איילת השחר יורים פעם בשבוע לפחות, "אבל כשחוצים את הצומת – שמים את הדוושה על הגז".

השדות והטבע מחוץ לקיבוץ הוגדרו כשטח פתוח, שאינו מיורט ולכן אסור לכניסה. בתוך הקיבוץ שומעים את שיגור כיפת הברזל לפני שהאזעקה מתחילה. ובכל זאת יש כאן עשרות ילדים, מהקיבוץ וגם מהסביבה, שהגיעו בשנה האחרונה בכל יום לגן. כך זה ימשיך גם אל תוך השנה הבאה, כשבקיבוץ כבר מבינים שצפויה, כנראה, שנת מלחמה נוספת. "בחוץ את כל הזמן בכוננות ריצה עם הילדים. בפנים צפוף. זו הייתה השנה הכי מאתגרת שפגשתי והילדים באמת על הקצה".

קבוצת המתנדבים מסתובבת סביב הרדוף ועוזרת לה להבריג שולחנות מחדש, לנקות אבק מעשרות ספרים ולסדר את הצעצועים. הם ברובם אינם מגיעים משדה נחמיה, אבל יש להם זיקה אליו, לפחות רעיונית. כולם חברי קיבוצים מצפון הארץ שהגיעו לעזור לקיבוצי אצבע הגליל בפעולות השיקום והסידור מחדש.

אביתר בן בשט מקיבוץ בית זרע בתוך ערימת חפצים: "גדלנו על הפצצות ומקלטים, אבל מה שקורה פה חמור פי אלף" (צילום: דוד טברסקי)

המתנדבים מגיעים דרך חמ"ל המשימות וההתיישבות של התנועה הקיבוצית, שמטרתו לעזור לקיבוצי הגליל העליון, החסרים כוח אדם משמעותי, לשקם את הקיבוצים אחרי חודשים של הזנחה. הצרכים רבים: מאנשי חינוך וטיפול דרך גננות ונוי, בנייה, הובלה ואינסטלציה, אבל גם בהיבטים הכי פשוטים, כמו לסדר גן ילדים.

בתוך ערימה של חפצים בכניסה לגן, אביתר ורבקה בן-בשט מקיבוץ בית זרע מנסים למיין מה לזבל ומה שמיש. מאות פריטים שונים ומשונים, כיאה לגן קיבוצי, שלא השתמשו בו חודשים רבים. "מתחילת המלחמה אנחנו מנסים להגיע לקיבוצים ולעזור – לפעמים נותנים לנו להיכנס, ולפעמים מסרבים", אומר בן-בשט.

בשבועות האחרונים הוא הספיק גם לקטוף אוכמניות בגולן. הוא מספר על מחסור חריף בעובדים, בעיקר תאילנדים, בכל אזור הצפון, גם אצלו בבית שבעמק הירדן. "אנחנו גדלנו על הפצצות ומקלטים", אומר בן-בשט "אבל מה שקורה פה חמור פי אלף. לא היה כזה דבר ואני יכול להבין את כל התאילנדים שברחו".

מצוק מנרה שמול הקיבוץ עולה עשן כבד מפגיעת טיל נ"ט במבנה קיבוץ, ומזכיר שהמלחמה ממשיכה לקרות כל הזמן. "הרבה השתנה בתנועה הקיבוצית. היום כבר אין את הסולידריות העמוקה אבל כן יש קודים של התארגנות עצמית" אומר בן-בשט, הוא מצביע על המוסדות החינוך ותמיכה הקהילתית כבסיס שאפשר לקיבוצים להמשיך להחזיק למרות התנאים הקשים "אני מסתכל על תושבי קריית שמונה במלונות בטבריה ושואל את עצמי איך הם מחזיקים מעמד. המצב הזה נמשך יותר מדי זמן ובסופו של דבר גם קיבוצים ומושבים לא יצליחו להחזיק בו".

"לא אשקר, בהתחלה קצת פחדתי להגיע לפה" אומרת רחלי תמר עם חיוך מובך על פניה. היא מגיע לפה מתל יוסף, אליו עברה לפני כמה שנים ועובדת כמורה באזור. חברתה משכה אותה להתנדבויות בקיבוצים ובמהלך שנת הלימודים השתדלה להגיע להתנדב לפחות פעם בשבוע – על יום החופש שלה. מבחינתה, שיקום מחדש של מבנה החינוך הוא הסמן המובהק לכך שהקיבוץ חי ותהיה לו המשכיות "כשמגיעים לפה מגלים שאנשים גרים פה. בוחרים לגדל את הילדים שלהם פה. הם צריכים הרבה עזרה ואני רוצה לעזור".

נשות חינוך מכל האזור מגיעות לקיבוץ לתכנן את תחילת השנה והחששות רבים. קשה להתכונן כשלא יודעים כמה ילדים יגיעו לכאן בפועל. במהלך חודש אוגוסט הורים רבים יכריעו אם לחזור לאזור או להישאר מפונים עוד שנה. יהיו כאלו שגם לא יחזרו בכלל. דאגה נוספת היא האם יהיו מספיק אנשי חינוך לגנים ובתי הספר – עכשיו כשהרבה צעירים שאיישו את המשרות התומכות, המשלימות והבלתי פורמליות בקיבוץ – כבר אינם באזור.

רחלי תמר מקיבוץ תל יוסף: "לא אשקר, בהתחלה קצת פחדתי להגיע לפה" (צילום: דוד טברסקי)

לאורך השנה מוסדות החינוך והקיבוצים התרגלו לכך שחברות פרטיות ומתנדבים סיפרו להם את הבסיס הנדרש להמשיך לקיים את הקהילה, שבפועל החליף את מקומה של המדינה והמועצה "כמה כבר אפשר יהיה להמשיך למשוך את המתנדבים?" תוהה אחת הגננות "כל הגעה כזו מרגשת כל פעם מחדש – אבל אי אפשר להחזיק ככה עוד שנה".

בפינת קוביות העץ יושבת בסמת בן-ארצי, אם לשניים, תושבת קיבוץ מלכיה המפונה, שגרה היום בשדה נחמיה. אחרי שעה שבה ניקתה מקרר ישן, היא נחה מעט. מסבנת ושוטפת את קוביות העץ המאובקות של הגן "כל אחד בגליל צריך היום להגיע לכאן ולנקות איזו קובייה" היא אומרת בחיוך. חיוך רציני "בחרתי לחיות עם הילדים שלי בגליל. זה הבית שלנו ואי אפשר להתכחש לזה. זה לא רק הסיפור שלי ושל הקיבוץ הזה. מבחינתי כל גן שלא נסגר, כל בית ספר שייפתח – הוא התקווה שלי לעתיד כאן".

שדה מנחם היה המקום הכי רחוק ממלכיה, היושבת על הגדר, שבן-ארצי הייתה מוכנה לפנות את עצמה וילדיה. ובשביל שזה יעבוד היא עשתה עבודה רבה עם הילדים לפני שבאו "עברנו ליד המיגוניות כדי להבין איפה הם, תרגלנו מה קורה אם יש אזעקות. כל ההורים וכל הילדים שבוחרים לחיות פה, מחויבים לשגרה הזו" תשעה חודשים מחוץ לבית והיא רואה איך הקהילה שלה, שבניגוד לשדה נחמיה פונתה באופן מסודר על ידי המדינה, עוברת תהליכי פיזור בכל רחבי המדינה. השאלות המרכזיות כיום הן מה עושים עם המשפחות שכבר הודיעו שלא יחזרו ומה האחריות של הקהילה אליהן ומה הקיבוץ, כקהילה, צריך לדרוש מהמדינה נוכח העתיד הלא ברור.

"אומרים כל הזמן שהופקרנו, אבל זה לא שספרו אותנו הרבה לפני" אומרת בן-ארצי. היא מצביעה על חדר המיון העורפי שהמדינה בחרה לסגור לפני מספר שנים, שפגעה קשות באיכות שירותי הרפואה באזור, על ההשקעה הפחותה במערכת החינוך והתשתיות שמפונים רבים מבינים היום כשהם נמצאים בערים אחרות וגם המצב הביטחוני שהתגלה בתת תפקוד "מה שעצוב הוא שלא ציפיתי שהיחס אלינו יהיה אחר – זו הממשלה שלנו ועם זה אנחנו חיים. אבל אנחנו פה. ומפה, כל אחד צריך להיאבק על מה שהוא יכול כדי שנוכל להיות פה –היום זה לסדר גן".