דבר העובדים בארץ ישראל
menu
יום שבת כ"א בתמוז תשפ"ד 27.07.24
28.3°תל אביב
  • 23.8°ירושלים
  • 28.3°תל אביב
  • 27.4°חיפה
  • 28.8°אשדוד
  • 27.5°באר שבע
  • 37.1°אילת
  • 31.7°טבריה
  • 23.5°צפת
  • 28.3°לוד
  • IMS הנתונים באדיבות השירות המטאורולוגי הישראלי
histadrut
Created by rgb media Powered by Salamandra
© כל הזכויות שמורות לדבר העובדים בארץ ישראל
בעולם

פרשנות / יחסי ארה"ב-ישראל אחרי ביידן: מה אפשר ללמוד מתגובות הדמוקרטים והאריס לביקור נתניהו

איש לא ציפה מחברי קונגרס עוינים כמו ברני סנדרס להגיע לנאום נתניהו, אבל יש שתי קבוצות נוספות שנעדרו – ואיתן דווקא כדאי לעבוד | ולמה ישראל יכולה לצפות מהאריס אם תהיה הנשיאה הבאה

ראש הממשלה בנימין נתניהו וסגנית נשיא ארה"ב קמלה האריס בבית הלבן (צילום: נייתן הווארד/רויטרס)
ראש הממשלה בנימין נתניהו וסגנית נשיא ארה"ב קמלה האריס בבית הלבן (צילום: נייתן הווארד/רויטרס)
רותם אורג
רותם אורג
כתב אורח
צרו קשר עם המערכת:

ביקור ראש הממשלה בנימין נתניהו בארה"ב אומנם התמקד בנאום בפני מושב משותף של הקונגרס האמריקאי, אך האירועים המרכזיים בו היו פגישות עם שניים או שלושה נשיאים – טראמפ, ביידן והאריס. זהו הביקור הראשון של ראש הממשלה מחוץ מישראל מאז 7 באוקטובר, ואך טבעי שהוא נערך במדינה שהיא בעלת הברית החשובה ביותר.

התגובות לנאום לא הפתיעו: המפלגה הרפובליקנית התייצבה כמעט במלואה – בלט בהיעדרו הסנאטור מאוהיו ג'יי די ואנס, מועמדו לסגן נשיא של דונלד טראמפ, שנאלץ משיקולי לו"ז לא להגיע; וגם חבר הקונגרס תומאס מסי מקנטקי, שכבדלן מוצהר בחר להיעדר מהנאום. הרפובליקנים גם הפגינו את מידות ההתלהבות הרבות ביותר במחיאות כפיים ובהיעמדויות, ויושב ראש בית הנבחרים, מייק ג'ונסון מלואיזיאנה, אף תואר כ"יותר עומד מאשר יושב".

אצל הדמוקרטים נרשמו תגובות מעורבות בהחלט: בלטה בהיעדרה המועמדת לנשיאות מטעמם, סגנית הנשיא קמלה האריס, שמתוקף תפקידה כסגנית נשיא היא גם נשיאת הסנאט, ולכן אמורה להשתתף בנאומים כאלה. האריס, שכנראה העדיפה לפגוש את ראש הממשלה בארבע עיניים ולא לשבת מאחוריו ולהיבחן בשבע עיניים אם היא מוחאת כפיים או לא, הסבירה גם היא את ההיעדרות שלה באילוצי לו"ז.

עוד כמאה חברי קונגרס ויותר מ-20 סנאטורים דמוקרטיים בחרו להיעדר. ניתן לחלקם לשלוש קבוצות: "העוינים", שנוקטים קו כל כך ביקורתי כלפי ישראל שמלכתחילה איש לא ציפה שיגיעו לנאום, ובראשם הסנאטור מוורמונט ברני סנדרס ומרבית חברות ה-Squad; "המאתגרים", שהנושא הישראלי אינו על ראש סדר היום שלהם אך ככלל הם ביקורתיים מאוד כלפי המדיניות הישראלית, שם בלטו שמות כמו חבר הקונגרס חואקין קסטרו (טקסס) או הסנאטורית אליזבת וורן (מסצ'וסטס); ו"המתנדנדים", שרואים בעצמם ידידי ישראל אך לא תמיד מוצאים את הדרך לאזן בין התמיכה שלהם בה ובאזרחיה לבין דאגות אמיתיות לגבי זכויות אדם. כאן בלטו יושבת ראש בית הנבחרים לשעבר ננסי פלוסי (קליפורניה) וחברת הקונגרס שרה ג'ייקובס (קליפורניה). פלוסי, למשל, נימקה את ההיעדרות שלה מהנאום בהחלטה להיפגש עם משפחות חטופים, ושלחה רמז עבה שהיא מאמינה שהפגנת חברות אמיתית עם ישראל אינה כוללת בהכרח לשבת ולשמוע את ראש הממשלה.

שתי הקבוצות האחרונות הן החשובות ביותר, מכיוון שהן אינן אבודות. ניתן לעבוד איתן ולנסות להשפיע עליהן – חברת הקונגרס ג'ייקובס, למשל, הצביעה בעד חבילת הסיוע לישראל באפריל, לאחר שהצגתי לה את עיקרי הטיעונים והצרכים של ישראל, כחלק מהעבודה של "ליבְרַאֶל", העמותה שאני מנהל (לשעבר הברית הישראלית-דמוקרטית). הציבור האמריקאי משתנה, נעשה רגיש יותר לסוגיות של זכויות אדם מצד אחד וסקפטי יותר לגבי טיעונים של מלחמה בטרור מהצד השני, ואחרי שני עשורים של כישלונות בעיראק ובאפגניסטן, אי אפשר להאשים אותם. בהתאם, גם האופן שבו ישראל מדבררת את עצמה צריך להשתנות.

הפגישה המדינית האחרונה של נתניהו עם טראמפ דווקא עברה על מי מנוחות, והנשיא לשעבר, שיחסיו עם נתניהו ידעו עליות רבות במהלך כהונתו ומורדות לא מעטות מאז עזב את הבית הלבן, ניצל את המתיחות שהסתמנה בפגישה של נתניהו עם האריס לטובת הקמפיין ותקף את יריבתו על כך שהיא "אינה ידידה" של ישראל ושל העם היהודי.

האריס וישראל: ההיגיון מול הראיות

דורות של תלמידי פילוסופיה באוניברסיטה העברית למדו בקורס "מבוא לפילוסופיה חדשה" על שתי גישות מרכזיות להבנת המציאות: רציונליזם, שהובילו אותה פילוסופים כמו שפינוזה ודקארט, ולפיה אין אפשרות להסתמך על החושים או הראיות בהבנת המציאות מכיוון שהם עלולים להטעות, ולכן יש להישען אך ורק על ההיגיון ועל כללי ההיסק; ואמפריציזם, בהובלת פילוסופים כמו ג'ורג' ברקלי (העיר והאוניברסיטה נקראים על שמו), שלפיה ניתן להבין את המציאות רק על בסיס הדברים שנקלטים בשמיעה ובראייה.

ההבחנה הזו חשובה מכיוון שלפי כל אחת משתי הגישות האלו מתקבלת תמונה אחרת לחלוטין של סגנית הנשיא קמלה האריס ושל יחסה לישראל. לפי הגישה הרציונלית, יש לישראלים כל סיבה לחשוש – האריס נולדה וגדלה באחת הערים הכי פרוגרסיביות באמריקה; אין לה, בניגוד לביידן, את הזיכרון של ישראל כאומה מוכה, אודים מוצלים מאימת השואה; היא השתתפה במחאות למען זכויות מיעוטים, מילדותה ועד כהונתה כתובעת הכללית של קליפורניה; היא נמצאת לשמאלו של ביידן בשורת נושאים כלכליים וחברתיים; ויש לה תמריץ פוליטי "לשבור שמאלה" כדי להחזיר מצביעים דמוקרטיים שהתאכזבו מביידן בטענה ש"אינו פרוגרסיבי מספיק", בין היתר בסוגיית המלחמה בעזה.

לפי הגישה האמפריציסטית, מדובר באחת מידידות ישראל הגדולות במפלגה הדמוקרטית – האריס הצביעה בעד סיוע לישראל בכל הזדמנות שהייתה לה; ביקרה בישראל ונפגשה עם מנהיגיה; נאמה בשדולה הפרו-ישראלית איפא"ק ובשגרירות ישראל; נתנה במה לאומית לפשעי המלחמה של חמאס ב-7 באוקטובר; ואפילו הצביעה נגד החלטת מועצת הביטחון שקבעה שההתנחלויות אינן חוקיות (החלטה שאפשרו אובמה וביידן, שתמכו בקמפיין שלה לסנאט). גם ביחס למתווה לסיום המלחמה,האריס לא שברה מקו המדיניות הרשמי של הנשיא ביידן – עסקת  חטופים תמורת הפסקת אש ארוכת טווח שתייצר "יום שאחרי" שבו לחמאס אין עתיד בעזה. מהיכרות אישית עם כמה מהיועצים שלה, מהמומחים שייעצו לה ומארגונים יהודיים שעבדו איתה עוד כסנאטורית, לא פגשתי אחד שאמר שהיא "לא תומכת מספיק" בישראל.

כדי לנסות לשער איפה תתמקם האריס כנשיאה בכל הקשור בישראל, ראשית מועיל לשרטט את גבולות הגזרה. מצד אחד, "להגיד אמן לכל דבר שישראל רוצה", מעין גרסה דמוקרטית של ממשל טראמפ הראשון, שאין סיבה להאמין שיחזור על עצמו אם טראמפ ישוב לבית הלבן, נשמע כמו פנטזיה. זה לא יקרה. רוב הציבור האמריקאי כבר לא שם, בוודאי לא הציבור שהאריס מתיימרת לייצג את ערכיו.

מצד שני, "להפקיר את ישראל מול האיומים עליה", גם לא ריאלי. הרקורד של האריס מדבר בעד עצמו, גם האמירות של מקורביה. גם אם נניח שאין מאחוריהם מחויבות אותנטית לישראל, האינטרס האסטרטגי בשמירה על ישראל חזקה משכנותיה, לצד האינטרס הפוליטי – ישראל מדינה די פופולרית בארה"ב, ולא פחות חשוב, בקרב לא מעט תורמים דמוקרטים גדולים – מציבים תקרת זכוכית ברורה.

אז מה כן? אפשר להעריך בסבירות גבוהה שגם אם האריס לא תסטה מקו המדיניות הרשמי של ממשל ביידן, היא תהיה "קשוחה" יותר מהבוס שלה בכל הקשור בישראל, ובפרט לגבי נושאים הקשורים בזכויות אדם – מפגיעה בבלתי מעורבים בעזה עד פשיעה לאומנית ביו"ש. הרטוריקה תהיה תקיפה יותר, ואינדיקציה ראשונית לכך ראינו כבר בסיום פגישתה עם ראש הממשלה, כשחזרה על המחויבות להגיע להפסקת אש לצד שחרור חטופים.

יש כמובן משתנים נוספים שישפיעו על עמדתה ועל עמדת הממשל: מה תהיה תמונת הלחימה בשטח? עד כמה הממשלה בישראל תשקף את מאמציה להימנע מפגיעה באזרחים? מי יאיישו את התפקידים הבכירים סביבה – שר החוץ, שר ההגנה, היועץ לביטחון לאומי – ומי יהיה סגן הנשיא? כמה אלימות יהיו המחאות בקמפוסים עם החזרה ללימודים באוגוסט-ספטמבר? עד כמה השדולות הפרו-ישראליות, לרבות איפא"ק, אך גם ארגונים כמו Democratic Majority for Israel ו-Jewish-Democratic Council of America (את האחרונה מנהלת היילי סויפר, שעבדה שנים כיועצת לביטחון לאומי של האריס) ישפיעו על תהליכי גיבוש המדיניות וביצועה בממשל האריס? מה תהיה רמת הקשב שלה לסוגייה מול זירה פנימית עמוסת בעיות ואל מול יריבים פוליטיים עקשנים שימשיכו לאתגר אותה גם אחרי הבחירות?

התשובות יתגלו רק בזמן אמת, אבל כבר עכשיו כדאי לנסות לאפיין מעצבי מדיניות אפשריים של ממשל אפשרי בהנהגתה. מה שחשוב לעשות הוא להקפיד לא ליפול לדוגמות פשטניות, לא מכאן ולא מכאן.

דבר היום כל בוקר אצלך במייל
על ידי התחברות אני מאשר/ת את תנאי השימוש באתר
פעמון

כל העדכונים בזמן אמת

הירשמו לקבלת פושים מאתר החדשות ״דבר״

נרשמת!