24 ותומך בכיר. "את מי שראיתי יום־יום בעבודה זה את עובדי פרטנר. בחברת נס כמעט שלא הכרתי אף אחד". מהם הקשיים שחווית כעובד בהעסקה הק־ בלנית? "זו תחושה נחותה, שמורידה את הערך שלך לא רק כעובד, אלא כאדם. כשעובדי פר־ טנר היו יוצאים לנופש חברה, אני בתור עובד קבלן לא הייתי יכול להצטרף לנופש, למרות שהייתי אחד מהעובדים בשטח. כשהעובדים של חברת פרטנר היו מקבלים בונוס, אני כעובד קבלן לא הייתי מקבל, לא משנה כמה טוב הייתי ומה היו ההישגים שלי בעבודה. גם מנס לא הייתי מקבל כלום, רק את השכר ואת התלוש וזהו. זו תחושה שאין לך לאן להתקדם ושאתה לא חלק אמיתי ממשהו. בפרטנר עבד־ שנים, מתוכן עשר שנים בהעסקה 14 תי במשך קבלנית ושלוש שנים בהעסקה ישירה". איך הגיבה ההנהלה להתארגנות שלכם? "הקו הזה של ההנהלה, לא לקבל את מה שאנחנו מבקשים ולא להכיר בצורך של העוב־ דים בביטחון תעסוקתי ובשיפור הזכויות, היה קיים כל הזמן. אפשר היה לראות את זה כל פעם בטקטיקה אחרת שבה הם נקטו. בתגובה להתנהלות הזאת, פנינו יחד עם ההסתדרות לבית הדין לעבודה ועשינו כל מה שצריך כדי שיכירו בהתארגנות ולא ויתרנו. בסופו של דבר, הם כן הכירו בוועד ונכנסו איתנו למשא ומתן, שגם הוא לא היה פשוט, כי גם כשהגענו להסכמות הן טורפדו לאחר מכן". אני מבין שאת תפקיד יו"ר הוועד לקחת על עצמך רק בהמשך המאבק "נכון, לאורך הזמן חברי ועד התחילו לה־ תחלף, כי זו עבודה עם תחלופה יחסית גבוהה. יש הרבה אנשים צעירים שמגיעים לתקופה קצרה וממשיכים לעבודה הבאה שלהם. נשא־ רנו מעט אנשים בוועד, ואלון בן הרוש עמד בראשו. יום אחד קיבלתי ממנו שיחת טלפון שבה הוא הודיע לי שהוא עוזב את נס ומעביר אליי את תפקיד יו"ר הוועד. זה לא היה צפוי. קיבלתי את התפקיד בעל כורחי, רוצה או לא רוצה, מוכשר או לא מוכשר לתפקיד, הבנתי שעכשיו זה עליי. הרגשתי שרובצת על כתפיי אחריות רבה, וידעתי שהמשך המאבק לא יהיה קל. זה לא תפקיד נוצץ". הסתערת מיד על השטח? "גייסתי חברים חדשים לוועד, נסעתי לא־ תרים שונים וקיימתי שיחות עם העובדים במאמץ לגייס נציגי ועד בכמה שיותר אתרים. רציתי לייצר שוב חבורה שיחד איתה נמשיך להנהיג את המאבק. למדתי להכיר עובדים נו־ ספים של נס וזה חיזק את הכוח שלנו. עובדי החברה לא מכירים עובדים מאתרים אחרים, אין אחוות עובדים או קשר בין כלל העובדים, וזה לא סתם כך. זה חלק מהרעיון של השיטה הקבלנית, ליצור מעין אנונימיות כזו, אפילו תחושה של זמניות." "אחד האירועים שזכורים לי קרה באחד הבנקים בלוד. קבענו בשעה מוקדמת בבוקר פגישת היכרות עם העובדים, כשזה נודע למ־ נהלים שלהם הם הודיעו להם שמי שהולך לפ־ גישה צריך להחתים כרטיס יציאה מהעבודה. הרבה עובדים פחדו לבוא לפגישה איתנו, כי ההנהלה נתנה להם תחושה שזה לא לגיטי־ מי. מזה הבנתי איך אפשר לגרום להתאגדות להיראות לא לגיטימית. כאילו שאסור לה־ תאגד ביחד כדי לשפר את התנאים בעבודה ולחזק את הביטחון התעסוקתי. ההנהלה יצרה רושם שהפגישה היא נגד טובת החברה – או שאתה עובד טוב או שאתה הולך לפגישה על הזכויות שלך בעבודה. תבחר איזה עובד אתה רוצה להיות". "בכל יום רביעי הייתי נוסע להסתדרות ומ־ קים שם חמ"ל טלפונים. שם, יחד עם ועדים נוספים שהגיעו לסייע ולנו ולתת כתף, היינו מתקשרים לעובדים, מספרים להם מה קורה ומפרטים על המהלך של הוועד". "מאבק עובדים טוב משאיר גם לעובדים העתידיים מציאות טובה יותר" לאורך תקופה ארוכה ניסתה חברת נס בכל כוחה לטרפד את מהלך ההתארגנות, למשוך זמן ולערער על היציגות. כל הניסיונות נבלמו גם בבית הדין לעבודה בתל אביב וגם בבית הדין הארצי לעבודה בירושלים, אך הנהלת החברה המשיכה לפגוע כל העת בהתארגנות. שעה שההנהלה נקטה באמצעים שונים למנוע מהעובדים את זכותם החוקית להתארגן, תוך ניצול הקשר הרופף הקיים בין העובדים הפזורים על פני מקומות עבודה רבים, החלי־ טו באיגוד עובדי הסלולר, האינטרנט וההייטק, לשנות כיוון ולנקוט בגישה חדשה, לפיה פרי־ צת דרך אפשרית תגיעה באמצעות התייחסות למוקדים שונים של החברה כקבוצות מיקוח. עובדים, 2,500־ "באותו הזמן עבדו בחברה כ שהיו מפוזרים בין אתרי הלקוח של החברה מבלי שהיה ממש קשר ביניהם", משחזרת הדר סלוקי, מזכירת האיגוד ומי שליוותה והובילה את מהלך ההתארגנות מראשיתו. "עובד באתר של קופת חולים כללית הרגיש וראה עצמו כעו־ בד הכללית הרבה יותר מאשר כעובד נס. אחרי שנתיים של משא ומתן ומאבקים שלא הובילו להסכם, הכרזנו על סכסוך עבודה. בתגובה, החברה החליטה לערר על היציגות שלנו. בסופו של דבר הוכחנו מחדש את היציגות בבית הדין, אבל היה ברור לנו שאנחנו צריכים לחשוב על דרכים יצירתיות כדי לפרוץ את הדרך. החלטנו לשנות גישה, הבנו שכדי לפרוץ אנחנו צריכים להתמקד במוקדים השונים של החברה ולראות בהם קבוצות מיקוח. בחרנו להתחיל בשני מו־ קדים, עובדי נס בעיריית ירושלים ועובדי נס בבית החולים הדסה". למה בחרתם דווקא בהם? מה היה הטריגר? "העובדים בבית החולים הדסה גילו ביום בהיר אחד שהם הפכו מעובדים בהעסקה ישי־ רה לעובדי קבלן דרך חברת נס, כחלק מתוכ־ נית ההבראה של בית החולים – זה היה אירוע מאוד דרמטי עבורם. לגבי העובדים של נס בעיריית ירושלים, הם עבדו בסוג של מרתף בעירייה בתנאים לא ראויים. בשני המקרים המצוקה תורגמה למעשים והגענו עד למצב של שביתות והפגנות מול ביתו של מנכ"ל הח־ ברה. הדרמה התעצמה כשהנהלת בית החולים הדסה הביאה עובדי קבלן להחליף את עובדי הקבלן השובתים, דבר שאסור על פי החוק". היה קשה לרתום את עובדי קבלן למאבק? סלוקי: "כשעובדים מפגינים מול הבית של המנכ"ל ברור שמדובר בעובדים חזקים ומאוחדים שמאמינים בצדקת דרכם. הם הגיעו בלי פחד ועשו לו השכמות בוקר. זה אמצעי אפקטיבי מאוד, שבו אנחנו עומדים מול ביתו של המנכ"ל, מעירים אותו ואת כל הרחוב שבו הוא מתגורר, כדי להשמיע את קולנו – שיידע ״הרבה עובדים פחדו לבוא לפגישה איתנו, כי ההנהלה נתנה להם תחושה שזה לא לגיטימי. מזה הבנתי איך אפשר לגרום להתאגדות להיראות לא לגיטימית. כאילו שאסור להתאגד ביחד כדי לשפר את התנאים בעבודה ולחזק את הביטחון התעסוקתי. ההנהלה יצרה רושם שהפגישה היא נגד טובת החברה – או שאתה עובד טוב או שאתה הולך לפגישה על הזכויות שלך בעבודה. תבחר איזה עובד אתה רוצה להיות״ האנשים שלנו
RkJQdWJsaXNoZXIy MjgzNzA=