יואל דמרי. "מה שנותן את הכוח, זה החברים בתחנה שיודעים להיות שם האחד בשביל השני" (צילום: אלבום פרטי) אותו, השכבתי אותו באוטו כדי שלא ירים את הראש ולא יראה כלום, והחזרתי אותו הביתה. "רק כשחזרתי עם הילד הביתה יכולתי לנשום שוב, אבל האירוע מסביב נמשך, וצו ריך לחזור לעבוד. כבר באותו היום חזרתי לתחנה. זה לא היה פשוט, להחליט להשאיר את המשפחה לבד. כל היום קיבלנו עוד מידע על חברים שנהרגו, שנעדרו. חברים מהרכיבה, מקבוצת הריצה. אבל התפקיד שלנו הוא להיות בשטח ולהציל חיים. טיו פלנו בהמון אירועים – פגיעות ישירות, שריפות מרקטות, שריפות של מבנים. בימים הראשונים כל הצוותים כמעט היו בשטח, ובכוחות מתוגברים, כשעוד היו מחבלים בגזרה מסביב. "כל הזמן קיבלנו החלטות קשות – אספו נו מידע מכל גופי הביטחון על כל זירה וכל דרך. התקשרנו לצבא, למשטרה, לרבש"צים ולקב"טים, להבין איפה יש דיווחים וחשש למחבלים, ולפי זה להחליט אם להוציא צוותים לאירוע או לא. מפו קדים הובילו את הכוח ועשו בדיקות מקדימות. כשהייתה סכנה לחיי אדם – יצאנו גם כשידענו שאנחנו מסתכנים. זו העבודה של לוחם אש. " ה ג ב נ ו לאירועים גם בעוו טף, בכיסופים ובבארי. זה לא פשוט, אבל אין ברירה – אין מי שיו עשה את זה. בחודו שיים הראשונים, עומס העבודה היה מטורף, עם משמו רות של יממה כן, ,24/24 . יממה לא עם עבודה ואירוו עים מסביב לשעון, פעילות בעצימות גבוהה מאוד. רוב לוחמי האש מתגוו ררים בעוטף, והמו שפחות שלנו פונו, אז לצד העומס הגו דול הייתה גם דאגה לבית ולמשפחה. ולצד זה – מוטיבו ציה מאוד גבוהה, ונוכחות מלאה. "קיבלנו סיוע גם ברמה המחוזית וגם ברמה הארצית, עם הרבה מאוד כוחות שתו גברו אותנו והקלו עלינו, ועדיין זו הייתה עבודה מאוד אינטנסטיבית. בחודש האחרון זה התחיל מעט להירגע, אבל אנחנו עדיין לא בשגרה. מדי יום נורים מטחים, ורק אתו רקטות לנתיבות וירי לעוטף. 40 מול היו אבל ככל שהתמרון הקרקעי נמשך, הרגשנו את התוצאות". "עוד ייקח לי זמן לעכל את מה שקרה, ולא רק לי – לכל עם ישראל. האובדן האישי נבלע בתוך האסון הלאומי, ובעו צם עוד לא ממש הגענו להתעסק בו. היו לוויות, ניחום אבלים. אלה חברים שהלכו וזה לא פשוט. אבל אתה מבין שאתה נחוץ, וחייב להיות מפוקס גם בשביל העבודה וגם בשביל המשפחה. שזה לא אירוע 'של רפי', אלא אירוע שפגע בכולנו. השאיפה היא באמת שנוכל לחיות בעתיד הקרוב בשדו רות ובכל יישובי העוטף בלי לדאוג לעתיד ילדינו". "הכבאים בתקופה הזו מקבלים עזרה. יש לנו בכבאות מערך חוסן מצוין שליווה לאורך כל התקופה את התחנה וגם כל אחד ברמה האישית. בתור מפקדים, אנחנו תמיד עם אצבע על הדופק, בודקים מה הצרכים של האנשים שלנו, ומבקשים לתת מענה ולתמוך עד כמה שאפשר. מה שעוזר זה שהכבאים מאוד האחד בשביל השני. מאוד מגובשים. "אנחנו גוף שצוות ומשמרת בו הם ממש קבוצה, וזה דבר מאוד משמעותי שעוזר להתגבר ביחד על קשיים, תוך שמירה על רציפות תפקודית. זה מערך עם חוסן מאוד חזק, וזה מתבטא בעיקר באנשים שעובדים בו. זה הופך את זה לקצת יותר קל. ולצד זה, יש מחויבות ומסירות שקיימת גם בשגרה וגם בחירום". "עוד ייקח לי זמן לעכל את מה שקרה, ולא רק לי – לכל עם ישראל. האובדן האישי נבלע בתוך האסון הלאומי, ובעצם עוד לא ממש הגענו להתעסק בו. היו לוויות, ניחום אבלים. אלה חברים שהלכו וזה לא פשוט. אבל אתה מבין שאתה נחוץ, וחייב להיות מפוקס גם בשביל העבודה וגם בשביל המשפחה. שזה לא אירוע 'של רפי', אלא אירוע שפגע בכולנו" 14
RkJQdWJsaXNoZXIy MjgzNzA=