" כל חייל שנפצע הוא חלק מאיתנו", , יו"ר ועד 66 אומרת גילה לוי, בת עובדי סורוקה, וראש האדמיניסטו מרפאות החוץ של בית 25 רציה של החולים. "הם נלחמים שם ואנחנו נלחמים עבורם פה. לעומת ההקרבה שלהם, מה זה כמה לילות ארוכים של עבודה? המשפחות נצמדות למחלקות טיפול הנמרץ, מחכות לקמצוץ מידע ולא זזות למשך ימים. אנחנו רואים אותם שם כל יום בעבודה, ויכולים רק לעשות את עבודתנו עם כל הלב ולקו 3,000- וות לשלומם". בית החולים טיפל בכ פצועים מאז פרוץ המלחמה. באוקטובר, לוי תכננה לבלות עם 7- ב 08:15- משפחתה בביתה בבאר שבע. ב נודע לצוותים בבית החולים על אירוע רב-נפגעים. בלי להסס, למרות האזעקות והחשש לחדירת מחבלים בעיר, היא נסעה מייד לעבודה. היא הגיעה לחדר מיון שגעש חיילים, שוטרים, אזרחים 680- מפצועים: כ צעירים ומבוגרים, הובהלו מהזירות השוו נות. אך לוי פגשה גם כמעט את כל עובדי בית החולים, כולל אלה שלא היו בכוננות ולא נקראו, "מהרופאים עד עובדי המשק". כשהגיעה במהלך היום הבשורה המרה על הטבח במסיבת "נובה", הצוותים בכו יחד. תחושת האחדות והשליחות בקרב הצוותים לא הסתיימה ביום האסון. חדרי הניתוח פעלו ללא הפסקה למשך שבועיים. "כל העובדים בכל התפקידים סיימו את שעות המשמרת שלהם והמשיכו לעבוד במקום ללכת הביתה, כי ידעו שצריך ידיים עובו דות". בבית החולים נפתח מרכז מידע למאות המשפחות שהגיעו לבית החולים עם תמוו נות של יקיריהן כדי לחפש אותם בין הפו צועים או ההרוגים. העובדים הסוציאליים של בית החולים איישו את המרכז, אבל היה צריך תגבור, אז לוי ומזכירות מרפאות החוץ שהיא מרכזת הצטרפו לעבודה הרו גישה של מתן מידע למשפחות הנעדרים. "הן לא יכלו לתת מעבר למה שהן ידעו", היא מספרת. "הרבה פעמים לא היה מה לעשות חוץ מלהקשיב, לחבק, ולבכות יחד איתם". ,22:00 לוי איישה את מרכז המידע עד ורק אז מינתה מזכירה שתחליף אותה ונסו עה הביתה. למשך עשרה ימים, המזכירות הרפואיות איישו את מרכז המידע מסביב לשעון. לוי, יחד עם הנהלת בית החולים, דאגה שהן יקבלו ליווי נפשי מקצועי בעו בודתן ואחריה. נלחמת עבור העובדים, בשגרה ובחירום לוי, ילידת איראן, נשואה עם ארבעה נכדים. "תמיד בוער בי להגן על 11- ילדים ו אחרים", היא מספרת. "גם אימא שלי תמיד דאגה לכל השכנות, וכבר מגיל צעיר אחו רים הלכו אחריי כאילו אני אמא אווזה". עוד בתפקידה כפקידה במכון הרנטגן , לוי התעמתה עם ההנהלה על כך 1974- ב שהתייחסה בחוסר הוגנות לעובדות. היא זוכרת שכשמזכירה אחרת במכון הרגישה שתמיד היו מבקשים ממנה לעבוד משמרות נוספות, לוי התלוננה בשמה למנהלת. "הבו נתי שאני יכולה להיות הפה של אחרים. מה שהם רצו להגיד ולא העזו, אני הייתי אומרת". ,1996- לוי הצטרפה לוועד העובדים ב שנה. 12 ומכהנת בתפקיד יו"ר הוועד כבר עובדים, בהם אחיות, 5,000- היא מייצגת כ כוחות עזר, משנעים רפואיים, עובדי משק, מנהל, אקדמאים, טכנאים, מקצועות הבו ריאות – כל עובדי סורוקה מלבד הרופאים (שמייצגת ההסתדרות הרפואית). תפקידה ליישם את הסכמי העבודה שמשיג פרוסו פר בן חמו, יו"ר הוועד הארצי של עובדי כללית, ולדאוג לרווחת עובדי סורוקה. בזמן מלחמה, שמירה על רווחת עובדי סורוקה הפכה לחשובה במיוחד, עם מורכו בות המצבים שהעובדים מתמודדים איתם. צוות בית החולים איבד שני חברים: ד"ר דניאל לוי, רופא מתמחה באף אוזן גרון שנו רצח במרפאה בקיבוץ בארי כשטיפל בפצוו עים; וד"ר איתן נאמן, רופא בכיר ביחידה באוקטובר 7- לטיפול נמרץ, שהתייצב ב לעבודה בסורוקה אך נקרא לצבא במהו לך הבוקר ונפל בקרב בגבול עזה. נוסף עליהם, נחטפה לעזה האחות נילי מרגלית, נ � ימים בשבי. רבים מא 55 ששוחררה אחרי שי הצוות איבדו קרובי משפחה מדרגה ראו עובדים פונו מבתיהם בעוטף 50- שונה, וכ עזה. לוי דואגת לפגוש כל עובד שנתקל בקושי אישי בעקבות המלחמה ולעזור לו למצוא פתרון. עובדות שהיו צריכות להפו חית בשעותיהן כי בני זוגן היו במילואים קיבלו ועדיין מקבלות שכר מלא, ולוי אף מחברת בין עובדות אימהות לבין בני נוער שמתנדבים לשמור על ילדי העובדות. בבית 380- החולים נפתחו מעונות יום שטיפלו ב ילדי עובדים כשמערכת החינוך הייתה סגוו רה. עבור עובדים מפונים, חלקם מצליחים להגיע לעבוד בסורוקה כמה ימים בשבוע, וגם הם ממשיכים לקבל שכר מלא. עוד אופציה עבור העובדים המפונים היא להשו תלב במוקד של קופת חולים כללית באזור שפונו אליו, והנהלת כללית הבטיחה שכל עובד המעוניין לעבור זמנית מקום עבודה עקב פינוי יוכל לעשות זאת. בשגרה לוי מתעקשת כי לא ייפתחו יחיו דות חדשות בבית החולים בלי שבית החוו לים יקצה עבורן תקנים לאחיות, צוותים פרא-רפואיים, טכנאים רפואיים, מזכירות, משנעים רפואיים ועובדי ניקיון ועובדי משק. "העובדים שלנו עובדים מאוד קשה, מסביב לשעון, לא רק פיזית אלא גם נפשית. לא פשוט לפגוש חולי ופציעה כל היום. אז אנחנו דואגים שהרחבת בית החולים לא תביא לשחיקת יתר של העובדים". בעקבות המלחמה, נפתחה יחידת שיקום זמנית לתגבור יחידת השיקום הקבועה, ולוי גילה לוי. "הרבה פעמים לא היה מה לעשות עם בני משפחות הנעדרים חוץ מלהקשיב, לחבק, ולבכות יחד איתם" (צילום: דפנה איזברוך) "לקחנו אחות מפה, עובד משם, כולם נמתחים קצת. במלחמה אין הפרדה בין העובדים לבין ההנהלה, כולנו מאוחדים" 19
RkJQdWJsaXNoZXIy MjgzNzA=