סוענ־הדידח | בצמ תמאתומ תישעמ הרשכה החשש שהביעו הסטודנטיות מהמעבר לעבודה במחלקות לא נולד בחלל ריק. בתקופת עבודתן במטה, הן נחשפו לסיפור ההקמה של מערך הרווחה שנועד לספק מענה למפונים במלונות, לנוכח חוסר היכולת של המחלקות לעשות זאת. כפי שתיארה מנהלת מערך הרווחה במלונות באילת: ״מחוז דרום של משרד הרווחה... לא היה מסוגל לקחת אחריות על הטיפול בכל המפונים. הרשויות שלו נפגעו בצורה הכי קשה ורבים מהעובדים הסוציאליים פונו בעצמם. בנוסף, פינוי התושבים לא נעשה באופן הכי מסודר. תושבי שדרות נשלחו לחמישה מוקדים, ולשכת הרווחה של העיר לא הייתה יכולה להתפזר )2023 , בדצמבר 13 , (רייכנרלחמישה מקומות שונים.״ מעמדה זו, הסטודנטיות הגיעו לעבודתן במחלקות כשרובן מתקשות להבין את הרציונל המקצועי של המעבר: ״אם למחלקות אין מסוגלות לקחת אחריות על הטיפול במפונים, אז מה הטעם להעביר בכל זאת את האחריות (סטודנטית בהכשרה) אליהן?״ דרכי פעולה להתמודדות עם התחושות שהתעוררו בעקבות המעבר כדי להתמודד עם התחושות שהתעוררו בעקבות המעבר, ) הכרה באי־ודאות כמצב נתון; 1( : פעלנו בכמה אופנים ) הכלת 3( ; ) מתן לגיטימציה לחרדה ולחוסר האונים 2( ) יצירת פלטפורמה להכנסת 4( ; החרדה, הכאב והכעס עוגנים בתוך האי־ודאות: תגבור ההדרכות, שיחות אישיות וקשר עם מרצות הסמינר. בין הדרכים שננקטו: הכרה באי־ודאות כמצב נתון - חלק מהעבודה הייתה לסייע לסטודנטיות להבין שהאי־ודאות הוא המצב שהן עובדות בתוכו, מאפיין של עבודה ). ההכרה בכך מסייעת Lavi et al., 2017( בחירום ליצור תחושת יציבות ושחרור מהרצון התמידי להגיע לוודאות. תגבור ההדרכות - ממפגש שבועי אחד לשניים ופיצול הסטודנטיות על פי שיבוצן במחלקות. מפגש קבוצתי אחד יועד לכלל הסטודנטיות, קבוצת שייכות אחת, והמפגש השני יועד להדרכה בקבוצות קטנות - שייכות לקבוצה קטנה המאפשרת אינטימיות וביטחון. שיחות אישיות - חלק מהסטודנטיות נלקחו לשיחות אישיות, במטרה להבין על מה "יושבת" החרדה, אם יש מקום להדרכה ואם הן זקוקות לסיוע של מרצת הסמינר. במקרים מסוימים נעשתה פנייה לעזרה מבחוץ - שיח עם מנהלי מערך הרווחה במחוז או מנהלי תאי הרווחה במחלקות. קשר עם מרצות הסמינר - המרצה המלווה עמדה בקשר עם מרצות הסמינר של הסטודנטיות ושיתפה במורכבות ובתחושות שהתעוררו אצלן בעקבות המעבר. ההנחה הייתה שקבוצות הסמינר הן מרחב נוסף לעבודה ומקור נוסף להתמודדות. גם ההשתלבות במחלקות הייתה כרוכה באתגרים. צוותי המחלקות התקשו לקבל את נוכחות הסטודנטיות, וזאת על אף שהצורך בתגבור כוח האדם במחלקות עלה מהם. הסטודנטיות שעד כה עבדו תחת המטה צברו ידע רב וניסון והכירו מענים רבים, הרלוונטיים גם לעבודתן ו״כאן במחלקות, ואולם הובהר להן שהן כעת במחלקה, פועלים לפי המדיניות של המחלקה ולא של המטה״ (סטודנטית בהכשרה). נראה שהכעס והתסכול של צוותי המחלקות - שפעלו מהיום הראשון במלונות, משעות הבוקר המוקדמות ועד שעות הלילה המאוחרות, ולא זכו להכרה על פועלם - הושלך על הסטודנטיות. זה כמובן הקשה מאוד על הסטודנטיות ועל שילובן. לכן, חלק מהעבודה הייתה לסייע לסטודנטיות להבין כיצד פועלות המערכות; איך הן עובדות במערכת שיש בה מאבקי כוחות, איך הן מתמודדות בתוך מאבקי כוחות באופן מקצועי ופחות אישי. היעדר פניּות של אנשי הקשר, לנוכח עומסי העבודה ומספרם המועט של העובדים הסוציאליים באזורי הפינוי, יצר אף הוא מורכבות והקשה את שילובן של הסטודנטיות במחלקות. אנשי הקשר במחלקות, שהיו אמונים על מתן מענה לסטודנטיות (לא הדרכה) לא תמיד היו פנויים לתת מענה, מה שהעצים תחושות של תסכול וחוסר אונים. בעוד חלק מהסטודנטיות הצליחו למצוא מענה אצל אנשי צוות אחרים, אחרות לא הכירו אנשי צוות נוספים שאליהם יכלו לפנות ונותרו ללא מענה. לתסכול ולחוסר האונים התווספו לכן תחושות של תקיעות, אכזבה ופספוס. השינוי שחל במערך ההפעלה העלה את הצורך בהדרכה פרטנית, אך עם זאת, באותה נקודת זמן - חודש לקראת סיום 20 |||| צילום: הדס יום טוב
RkJQdWJsaXNoZXIy MjgzNzA=