2024 , מאי 103 מידעו"ס ממצאים האתגרים שתיארו העובדות הסוציאליות סביב המעבר מהעבודה במלון לשגרת עבודתן הרגילה ולשגרת חייהן האישיים יוצגו באמצעות ארבע תת־תמות מרכזיות: העבודה במלון כגורם מגן (זמני) מפני "המציאות שבחוץ"; הפער בין חירום לשגרה במרחב המקצועי והאישי; והחזרה לשגרה כ"נפילת מתח" פיזית ונפשית. תת־התמה הרביעית והאחרונה תעסוק בתחושת ההקלה הכרוכה בחזרה לשגרה. העבודה במלון כגורם מגן (זמני) מפני "המציאות שבחוץ" האלמנט הראשון אשר מסביר את האתגרים שחוו העובדות בסיום עבודתן קשור לנסיבות שהובילו אותן להתגייס לעבודה זו מלכתחילה, וכן לאופי האינטנסיבי של העבודה. כל אחת מהעובדות תיארה, בדרכה, את באוקטובר. 7־ חוויות ההלם, הכאב והחרדה בהקשר ל בהמשך, עצם היותן בתפקיד, וכן תחושת המשמעות שסיפקה העבודה לרבות מהן, תוארו כמעין גורם מגן, גם אם זמני, מפני המציאות שבחוץ וההתמודדות עימה. בקרב מי שבחרו להגיע לעבוד במלון, הבחירה תוארה באוקטובר 7־ כחלק ממנגנון ההתמודדות עם חוויות ה והימים שלאחריו. תיאורים אלה בלטו בעיקר - אך לא רק - בקרב משתתפות ללא ילדים צעירים. כך תיארה זאת שיר: באוקטובר] היה יום קשה... חשבתי ׳את עצמי 7־ ״[ה אני לא מצליחה להחזיק, אז איך אחזיק מישהו אחר?׳ [...] אבל אז, זה היה סוויץ', כי ברגע שהייתי במקום שיש לך משהו לעשות, זה להחזיר שליטה בתוך המצב המטורף הזה, זה נתן לי הרבה כוחות.״ ים תיארה חוויה דומה: ״את מתנתקת שם, פתאום לא בחדשות, פתאום לא בטירוף הרגשי שעובר על כולנו בחוץ, את בעלת מקצוע ואת עכשיו בתפקיד. הייתי שם עשר שעות כל יום, לא כולל הנסיעות, לא היה לי כל כך זמן להתעסק בדברים המאוד מאוד שחורים שעלו בתקשורת, וזה מאוד מאוד עזר לי.״ כאמור, ההתמסרות לתפקיד במשך שעות ארוכות, ולעיתים - במיוחד בשבועות הראשונים - גם בלילות, העניקה תחושת משמעות, שליטה וכוחות. לעיתים, ההתמסרות פשוט לא הותירה זמן לעסוק בדברים אחרים: ״כשהייתי בים המלח אז... לא היה לי זמן להיכנס לפייסבוק, ולא ראיתי אף סרטון. לא קראתי דברים. זה היה כמו בועה כזאתי, אמנם שמעתי כל מיני סיפורים, אבל לא ישבתי כל היום מול סיפורים מורטי עצבים ונאלצתי לשמוע אותם. וחזרתי הביתה ופתאום אני (טל)נחשפת לזה שהיה אסון מדיני מאוד מאוד גדול.״ מאמר זה הוא חלק ממחקר איכותני רחב הנערך בימים אלה באוניברסיטת תל אביב ועוסק בהתערבויות שהפעילו עובדות סוציאליות במלונות ובחוויותיהן. המאמר מתמקד בתמה שעלתה מניתוח ראשוני של הראיונות, הנוגעת לאתגרי היציאה מהמלון כפי שעולה מדבריה של טל, העבודה כללה מפגש קרוב עם תכנים טראומטיים. על פניו, בתיאור חשיפה זו כמגינה יש מידה של סתירה, אולם חשוב לציין כי סוג החשיפה השתנה בהתאם לאופי האוכלוסייה ולמידת החשיפה שלה לטראומה, וכן בהתאם למאפייני העבודה. מרבית המשתתפות עסקו בריכוז, ניהול, מיפוי צרכים, תיווך בין גורמים ודאגה לצרכים קונקרטיים, לצד תמיכה רגשית. כך, לצד החשיפה לתכנים טראומטיים, ניכר כי האקטיביות שאפיינה את העבודה ועצם היותן בתפקיד אפשרו מעין הגנה חלקית וזמנית. הגנה זו התפוגגה כאשר סיימו לעבוד. הפער בין חירום לשגרה במרחב המקצועי והאישי על אף השוני בחוויותיהן של עובדות במלונות שונים, הפער שבין חירום ושגרה עלה בכל הראיונות והתבטא בשני מרחבים - המקצועי והאישי. ראשית, העבודה במלון, במיוחד בשבועות הראשונים, התאפיינה במתח גבוה, בדינמיות, בצורך באקטיביות, בתגובות מהירות, בהתמודדות עם אתגרים בלתי צפויים ובחוסר יכולת לצפות כיצד ייראה יום העבודה שלמחרת. נראה שעם כניסתן לתפקיד במלון, "השילו" מעליהן חלק מהעובדות את הרגלי העבודה המוכרים, למשל את הסטינג שמתקיים בו הקשר ואת הגבולות הברורים שבינן לבין הפונים שלהן. לא רק שמאפייני העבודה היו שונים, אלא גם רבות תיארו כיצד המגע הקרוב והבלתי מתווך עם המפונים הוביל לתחושת סיפוק. ואולם, כעבור כמה שבועות או חודשים, נדרשו העובדות לבצע מעין פעולה הפוכה. כך תיארה זאת רונית: ״כשאתה חוזר לתפקיד שלך ומסיים במלון, אני חושבת שצריך להיות פרוטוקול חזרה לעבודה [...] [כי] המפגש - זה מפגש קשה מאוד. עזבת משהו מאוד 33 ||||
RkJQdWJsaXNoZXIy MjgzNzA=