רגריב | " "הרזח לוקוטורפ ןיא שונה, עם תחושת תכלית מאוד גדולה, ואתה צריך לחזור למציאות, לעבודה הרגילה שלך... כשההצלחות ותחושת התזוזה לפעמים היא בטיפות, ואתה מחפש תכלית כל הזמן, וזה לא קל... [היה עוזר] אם הייתה הבנה, או אפילו התאווררות, או שיח על שגרה. זו לא רק אני, משהו בנו השתנה במלחמה הזאת, ובמיוחד אנשים שעבדו באופן אינטנסיבי מקרוב עם הדברים. תפיסת החיים שלי השתנתה, ואתה לא אותו אדם ואתה צריך לחזור לאותו תפקיד כשאתה לא אותו אדם... במפגש הזה אתה צריך להיות רחום לעצמך ולהבין שזה בסדר שאתה משתנה וזה לא אומר שאתה פחות טוב. אם היה לזה יותר מקום, אולי הייתה הבנה יותר גדולה לדבר הזה.״ רונית מתארת לא רק את הפער שבין העבודה במלון לעבודה בשגרה, אלא גם את הצורך שלה בהכרה בפער הזה ואת הקושי שנוצר כאשר צורך זה אינו מקבל מענה מספק. היא מציעה דרכי התמודדות ברמה האישית, כגון חמלה עצמית, לצד קריאה למנהלות שירותים ולמדריכות לתת מקום רב יותר לפער שנוצר במסגרת ההדרכה ובשיח המקצועי היום־יומי. נוסף על כך, הפער שבין החירום לשגרה תואר גם בהקשר של מרחב החיים האישיים. החזרה הביתה, לעיסוק במטלות יום־יומיות הקשורות לבית ולמשפחה, הצריכה הסתגלות להתנהלות בקצב אחר. כך תיארה זאת טל: ״כשאתה נמצא בחירום, גם לצאת מהחירום זה מורכב. אז לקח לי זמן לצאת מזה. זה היה קשה. פתאום חוזרים הביתה, וחוזרים לדברים השגרתיים, ולפני שנייה עשיתי משהו ברומו של עולם, ופתאום כזה, קצת דיכאון, וקצת חרדה.״ כמו כן, כפי שתיארו עובדות נוספות, החזרה לשגרת הבית עימתה אותן עם ה"מחירים" של היעדרותן הפיזית או נוכחותן המוגבלת בבית במשך שעות וימים ארוכים. "כשאת שם, את מחזיקה מתח": החזרה לשגרה כ"נפילת מתח" פיזית ונפשית כאמור, ובמיוחד בשבועות הראשונים, התאפיינה העבודה במלונות במתח גבוה. לעיתים, רק לאחר שסיימו את עבודתן התאפשר עיבוד של מה שחוו וכן התעוררו תגובות טראומטיות, כגון תכנים שחזרו בחלומותיהן, עייפות פיזית, תשישות נפשית ועצב, שאותם קישרו לאפקט המצטבר של החשיפה לטראומה ול"נפילת המתח" שלאחר עזיבת המלון. תגובות אלה בלטו בעיקר בקרב עובדות שעבדו עם קהילות שנפגעו באופן ישיר. נורית הסבירה: ״תראי, ברמה האישית, חוויתי את זה קצת כמו [משתהה], כמו ביפולריות, זאת אומרת לא, לא נכנסתי לדיכאון, אבל, אני נָחַּתִי בתל אביב, והרגשתי שאני הגעתי לחו"ל. כאילו לעולם אחר [...] אמרתי - אתם לא מבינים אתם חיים בחו"ל!... אתם לא מבינים באיזה עולם יפה אתם חיים פה. אני יצאתי ואני... כל כך ריחמתי על אנשים שנשארים שם במלונות. המלון, הוא לא, הוא לא חוויית נופש. הייתי יוצאת בבוקר, וחוזרת בחושך. זו חוויה של עולם [משתהה], של הרבה עצב. של דאון מאוד גדול. אבל באנרגיות , בכל זאת יש doing , כי אתה ב־ high אתה מאוד ב־ איזשהו סטרס של להחזיק כרגע, את השיחה... ולא לעשות טעויות. אתה לא רוצה שמהשיחה מישהו יצא במצב יותר נורא... ואתה מחזיק מתח, לא מודע... אז אתה חוזר לאיזה שגרה, ויש [משתהה], יש איזושהי נפילת מתח, שהקשתה עליי לחזור לשגרה... לא יודעת להסביר את זה במילים. אבל כן, זה בא בלילות. זה בא בחלומות... ועייפות. עייפות מאוד מאוד כבדה.״ מלבד הקושי להתמודד עם הפער הבלתי נתפס בין ה"עולם של העצב" במלון וה"חיים בחו"ל" שמחוץ לו, נורית מתייחסת גם לאשמה הכרוכה במעבר הזה, כאשר בעוד היא יוצאת - עבור המפונים "האירוע" נמשך. דנה תיארה דברים דומים: ״התמודדנו שם עם תכנים מאוד מאוד קשים... זה לא בית מלון, זה מחנה פליטים. המוות היה שם מאוד חזק. הייתה תקופה של שבוע שממש בכניסה ללובי היה שלט ענק עם הלוויות, כל יום כמה שמות ואיפה הם נקברים. [לחזור לשגרה] היה מאוד מאוד קשה. גם תוך כדי שם אמרתי - אלוהים, כשזה נגמר חייבים חופש. אבל, זה הפסיק שם והמלחמה לא הפסיקה... החזרה הייתה ממש קשה. כי זה פער אדיר בין מה שאתה עושה וחווה שם לבין פתאום לחזור לחיים רגילים. גם הייתי ממש ממש מותשת... מצד שני, במבט לאחור התערבות בחדר הספא במלון. צולם ע"י אחת ממשתתפות המחקר 34 ||||
RkJQdWJsaXNoZXIy MjgzNzA=