2023 , מאי 101 מידעו"ס לעומתה, שמואל לא יכול לאפשר לעצמו להיות במקום אחד. הוא חלק את זמנו בין הבית לבין בית החולים ולשני המקומות הגיע אחרי יום עבודה ארוך. לא פעם שיתף בעייפות שהוא חווה ובקושי למלא את כל התפקידים המוטלים עליו: "כשאני בעבודה, אני מנסה להתנתק מהחיים האישיים; כשאני בבית, אני מנסה להתנתק מבית החולים ומהעבודה; כשאני בבית החולים, אני חושב גם על הילדים שבבית. אני מנסה לעשות כל דבר בזמנו, אבל איכשהו הכול תמיד מתערבב". הוא גם דיבר על הקושי לשאת לבדו בעול הפרנסה, על רצונה של אשתו שיהיה יותר זמין לה ובמקביל על ההכרח לעבוד. לדבריו: "יהודית רוצה שאני אהיה פה כל הזמן, אבל מישהו צריך להיות ריאלי; אם לא אלך לעבודה, איך הילדים בבית יאכלו?" התמודדות נוספת שעלתה בזמן האשפוז נגעה לעמדות השונות של ההורים לגבי מעורבות הילדים שבבית בפרטי האשפוז בכלל והאקמו בפרט. עלה קושי ניכר של ההורים לעמוד מול שאלות הילדים על אמונה. יהודית לא ידעה איך לענות להם ואיך להתייחס לדברים ונותרה עם תחושת חוסר אונים גדולה. חילוקי הדעות בינה לבין שמואל לגבי דרך הפעולה במצב הנתון תרמו לתחושת בדידות. היא הרגישה שעליה לשאת לבדה בכל עול הטיפול וחששה מאוד לספר לילדים האחרים על מצבה של אמונה. היא לא רצתה שהם יהיו שותפים לתחושות הבלבול והאי־יציבות שהיא חווה, העדיפה להגן עליהם ולומר שאמונה חולה כרגע והרופאים מנסים לעזור. לדבריה, "אני לא רוצה להדאיג אותם, אין טעם לספר להם הכול על מצבה". עמדתו של שמואל הייתה שונה. הוא סבר שהילדים שרויים בכל מקרה בתחושות של חוסר אונים ובלבול, ואי־מסירת מידע רק מגבירה תחושות אלו. לדבריו: "חייבים לערב את הילדים במה שקורה עם אמונה, זכותם לדעת, חשוב לא להשאיר אותם בעמימות". הריחוק בין יהודית לשמואל הורגש והותיר את שניהם בבדידות רבה עוד יותר. לדברי יהודית: "בעלי כל הזמן בעמדה אופטימית מאוד, מאמין שהכול מלמעלה ויסתדר. לי יותר קשה. אני רוצה לדבר על כמה זה קשה לי". מכיוון ששני ההורים נמצאו בעמדות שונות, לא נמסר מידע לילדים ולא התקיים שיח עימם על מצבה של אחותם. כאנשי מקצוע, אנו יודעים שהסיפורים שילדים מספרים לעצמם, ללא תיווך הורי, יכולים להיות מפחידים יותר מהאמת. כמו כן, הישארותם לבדם עם תחושות אלו, בלי יכולת לפנות להורה שאמור להיות מקום בטוח, מגבירה את תחושות אימה. לאחר שהעו"ס הצליחה להבין לעומק את עמדתו של כל אחד מההורים היא יזמה שיחות משותפות עימם. בשיחות אלה ביטאו ההורים את תחושותיהם ושלושתם חשבו ביחד איך לתווך את המידע הרפואי לילדים בבית בצורה מיטיבה. בהמשך לכך, ההורים הביאו את הילדים לבית החולים לשיחה משותפת, שאפשרה להם לשאול את השאלות ולקבל מענה מותאם לגילם. בהזדמנות זו, הילדים גם נפגשו עם אימם. מעבר למפגש עצמו, הם יכלו עתה להבין מה היא עושה כשהיא רחוקה מהם. המפגש היה משמעותי לכל השותפים. אמונה הייתה מחוברת למכונת אקמו במשך חמישה ימים. בימים אלה היה הליווי של העו"ס אינטנסיבי יותר מאשר באשפוזים רגילים. בשונה מאשפוזים קודמים, שבהם ההורים לא אפשרו לעצמם לגעת בנושאים כואבים במיוחד, הפעם התפתח השיח והגיע למקום עמוק ורגשי יותר. שניהם אפשרו לעצמם לשתף בטווח רחב יותר של מחשבות, רגשות וקשיים. לאחר הטיפול באקמו, מצבה של אמונה המשיך להשתפר והיא הועברה לשיקום. הקשר של העו"ס עם המשפחה נמשך גם לאחר השחרור, והם עדיין מאפשרים לעצמם לחשוף נושאים קשים וכואבים ולהיעזר בה באשפוזים השוטפים במחלקת הילדים. במקביל לטיפול באשפוזים, נוצר קשר עם עובדת סוציאלית בקופת החולים, שהמשיכה את המעקב בקהילה תוך מתן מענה גם למשפחה המורחבת, שסייעה בטיפול בילדים שבבית. : טהה 2 דוגמה טהה, בן חודש, ילד בכור להוריו, ממשפחה ערבית־מוסלמית המתגוררת בעזה. אימו, פאטמה, ומובטל 26 . אביו, אחמד, הוא בן 22 היא עקרת בית בת מזה כמה חודשים. בעבר עבד בעבודות מזדמנות. ההורים הם בני דודים מדרגה ראשונה. הם חיים בעוני קשה ומתגוררים עם המשפחה המורחבת של אחמד, נפשות, בבית קטן בן שלושה חדרים. 15־ שכוללת כ טהה נולד עם מום לבבי מורכב שלא היה ידוע בתקופת ההיריון. הבדיקות השגרתיות שעשתה פאטמה לא כללו סקירת מערכות, שכן היא אינה נכללת בסל השירותים ברשות הפלסטינית בכלל, |||| "חיכיתי לו כל כך הרבה זמן, ציפיתי שיהיה לי ילד בריא, שאגדל אותו ללא כל המורכבות הזאת". היא תיארה את הפחד שלה להתמודד עם ילד כל כך חולה, במיוחד בתנאים הרפואיים שיעמדו לרשותם כשיחזרו לעזה 39
RkJQdWJsaXNoZXIy MjgzNzA=